הַמַּחְלֹקֶת עַל דָּבָר אֲשֶׁר אֱלֹהִים נָתַן מִשֶּׁלּוֹ
זֶה הִסְכִּים לְחַלֵּק וְזֶה רָצָה אֶת הָחֶבֶל כֻּלּוֹ (חבל ארץ)
וְהַתָּאֵו לְקַבֵּל הַכֹּל "תָּפַס מְרֻבֶּה לֹא תָּפַס"
רְאֶה מְתֵי-מִדְבַּר שֶׁתַּאֲוָתָם הוֹלִידָה חָמָס
הוא הוֹרֵג אֵחַיו וְאֶת "בֶּיתָם הָרַס" (חרב ביתהם)
מַכֶּה וּמֻכֶּה וּבְכַךְ דִּינוּ חָרַץ
וּמִשֶּׁבָא אַבְרַם אֶל הָאָרֶץ שֶׁהָאֵל לוֹ הִרְאָה
וּבְטֶרֶם הִתְמַקֵּם קָמָה לה מַחְלֹקֶת חוֹלָה רָעָה
בְּעוֹד אַבְרַם יָדַע שֶׁהַקִּנְיָן צָרִיךְ בְּכֶסֶף לִרְכּוֹשׁ
רוֹעֵי לוֹט וְרוֹעֵי אַבְרַם רָבוּ כִּי רָצוּ בְּכֹחַ לִכְבּוֹשׁ
כִּי בַּיָּמִים הָהֵם טֶרֶם נִלְמְדָה הַמִּשְׁנָה
וְהַַמַּחְלֹקֶת נוֹתְרָה צָרָה נוֹשָׁנָָה
ברם אַבְרָהָם נָטַל בְּסוֹף יָמָיו רְשׁוּת הַדִּבּוּר
הִפְרִיד הַחִבּוּר בְּשַלְחוֹ יִשְׁמָעֵֵאל לְאֶרֶץ שׁוּר
וּבְכַךְ אַבְרָהָם סָגַר עִנְיָן הַמַּחְלֹקֶת עַל הַקִּנְיָן
אַךְ שָׁבוּ צֶאֱצָאֵי יִשְׁמָעֵאל לְסַלֵּק יִצְחָק מִכָּאן
כי הֵם בְּאֶרֶץ שׁוּר לֹא לַמְדּוּ מִשְׁנָה
לפיה זֶֶה לֹא חָסֵר וְזֶה נְהֱנָה"
הופעת אברהם אחרי הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפְּלָגָה
אחרי המבול ודור הפלגה בסוף הדור העשירי השני מאדם עד נח, מופיע פרק חדש המתחיל בנחור שהולדי שלושה בנים אברם, נחור והרן. אך הרן מת בחיי אביו ונשארו אברם ונחור. אברם נושא לו אישה בשם שָׂרָי שנודעה מאוחר יותר בשם יִסְכָּה, ונחור נושא את אחות שָׂרָי - יִסְכָּה ושמה מִלְכָּה, בנות המנוח הרן, שמת בחיי אביו תרח. והספור מתחיל ביציאת תרח ועמו בניו אברם ונחור ונשותיהם יִִסְכָָּה-שרי וּמִלְכָּה מְאוּר כַּשְׂדִים שלפי גרסה אחת היא עיר שומרית ולפי גרסה אחרת זאת העיר אוּרְפָה שבגבול הרומי שלטורקיה, אגה ה"אורפלים" רואים עצמם חָלָבִּים (דהיינו ארם צובא היא חלב), ברם מקובל יותר לראות אור כשדים בתחום ארם נהרים, כי בהמשך אנו קוראים כי נשלחו לארם היא ארץ מולדתו של אברהם תחילה אליעזר עבד אברהם להביא כלה ליצחק ולאחר מכן נשלח יעקב לארם לשאת לו אישה מבנות ארם. נשוב אל יציאת כל החמולה מארם אל ארץ כנען. ברם בהגיעם לְחָרָן הם ישבו שם ולא המשיכו דרכם לארץ היעד לכנען.
מכאן ואילך הכתוב מפנה אותנו אל אברם אחי נחור שהגבורה בחרה בו למנהיג הדור ואב המון גויים. כי אברם בקש לדעת איך היקום הזה מתנהל ומי מנהלו וכך הגיע לאֵל עליון בלתי נראה שאין לו גוף או דמות הגוף שמניע את העולם על כוכביו בשמיו ועל האדם שבארץ ואת אשר עליה. מיד לאחר יציאת תרח ובניו וכלותיו מארם מעבר לנהר, מיד מתחיל הכתוב בדבר אלוהים עם אברהם שנאמר: "וידבר ה' אל אברם. ואברם שומע את דבר ה' שמצוה עליו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך וְאֶעֶשְׂךָ לגוי גדול.(יב/א.ב) זו מעין הכות הדדית, אברהם הכיר בקיומו של אלוהים, ואלוהים הכיר את באברם כנציגו עלי אדמות, אחרי נח ודורותיו. מכאן ואילך גם מתחולל שינוי מהותי בתולדות האדם והאדמה. כאשר אברם עשה מיד כדבר אלוהים עוזב מולדתו ובית אביו: וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט ... ו-את שרי אשתו. (יב/ד,ה) בדרך אל ארץ כנען. הארץ שהקב"ה הועיד אותה לעם ישראל ושם אברהם שליחו להוריש בסופו של דבר את ארץ כנען לעם ישראל שברגע ימיאת אברם מבית אביו וממולדתו מתחילה התהוות עם ישראל, שראשיתו באברם והמשכו ביצחק ויעקב ובניו.
התקופה החדשה אחרי נח
התקופה בה מדובר בלך לך משתנה. שנוי ראשון בהתקצר שנות חיי האדם ממאות שנים לאורך חיים המקובל בדורות הבאים, כך שאברהם עצמו חי מאה ושבעים וחמש שנים ונתקצקו עוד עד מאה ועשרים שנה הם שנות חיי משה רבנו. השנוי הנוסף נוגע להתנהגותו ולחשיבתו של האדם כפי שאברהם עשה והיה למות רוחנית חושבת שנאמר: וְהֶאֱמִין בה' (טו/ו). המדרש רצה לידענו כי אברהם הוא יסוד עולם והגדיל לפארו באמרו: כי לא נבראו השמים והארץ אלא בשביל אברהם,, זאת משיק המדרש מהמלה בְּהִבָּרְאָם שמופיעה בפסוק: אלה תולדות השמים והארץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב/ד). בשינוי סדר האותיות אשר בְּהִבָּרְאָם מקבלים בְּאַבְרָהָם. השנוי האחר מידותיו הגופניות של האדם משתנים מאדם "ענק" לאדם המוכר לנו בימינו אלה הן מדותיו הגופניות, אלא מדותיו הרוחניות כענק רוח לא נשתנו. ככזה הצליח לנתץ תרתי משמע כל האמונות האחרות בהקנותו את האמונה לסובב אותו באל אחד, שאין שני לו. ובמדרש נאמר כי היה מן הראוי שספר בראשית יקרא: "ספר אברהם". אחרי שהגיע אברם וּפָּמַלְיָתוֹ לארץ כנען תר אותה ובחר להתישב ב"חברון". הערבים, שבאו לארץ ממדבריות ערב מארץ שור גם לארץ כנען בראשית האיסלאם, קראו לעיר חברון אל ח'ליל, שפרושה הַ"יָּדִיד" או הֶ"חָבֶֶר", שהוא קיצורו של השם "חֶבְרֹון". התקופה בה מדובר היא ראשית התהוותו של עם ישראל כעם בכנען.
זיקת ישראל לארץ ולאתריה הקדושים
זיקת עם ישראל לארץ כנען מתחילה באברהם כאשר שלח אותו הקב"ה אל המקום שם הוא נצטוה להקריב את יצחק בנו לה'. מקום זה נתקדש עוד על-ידי שלמה מלך ישראל בשם הר-הבית, שם בנה אתהמקדש הראשון. לדידו של עם ישראל זיקתו למקום נקבעה מקדמת דנא על-ידי אלוהים ולא נזקקה ישראל לאישור הזיקה להר-הבית מאומות העולם. רק הכובשים הערבים היו זקוקים להכרה בזיקתם להר-הבית כי מעולם לא הייתה להם זיקה למקום אלא לאחר שפחלשו לארץ ובנו מסגד שם. הרי הנצרות שנוצרה כאלפים שנה אחרי שלמה המלך והאיסלאם שקם והיה אחרי הנצרות, מבקשים לשנות סדרי עולם.
עניינו של האיסלאם בהר-הבית נועד לשנות את ההיסטוריה, ולקבוע כי אברהם הלך להקריב את ישמעאל לה' ולא את יצחק, וכי הכתוב בתורה כיום זה לא מה שהי כתוב במקור וכי היהודים תקנו את התורה ושמו את שם יצחק כקרבן במקום את ישמעאל כקרבן שנצטוה אברהם להקריבו בְּאִל אַקְצָא - הר-הבית. אלא שבהיסטוריה העולמית ידוע כי בכיבושי האיסלאם נהרסו כל מוסדות הדת של היהודים ושל הנוצרים.ועל הריסותיהם בנה האיסלאם מסגדים כדי לטשטש את קיומם של המקומות הקדושים ליהדות. בניית המסגדים על בתי כנסת וכנסיות נעשה כשהטורקים קבלו את האיסלאם כדתם שם בנית המסגדים על-כנסיות ידוע לכל. אתא טורק בשנת 1925 החזיר המבנים לכנסיה. אשר להר-הבית גלות ישראל מארצו בססה את אחיזת האיסלאם במקום בטענה כי הם צאצאי ישמעאל ומביאים את פסוק בתורה: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ... והעלהו שם לעולה כמזויף וכי במקום יצחר נאמר ישמעאל. לטענתן היהודים שינו את הכתוב בתורה והחליפו ישמעאל ביצחק בעוד חל על ישראל להוסיף או לגרוע מן הכתוב בתורה אף לא קוצו של יוד.
ברם כאן, לא האמת קובעת, אלא הכוח קובע, והאיסלאם שפשטו וכבשו מדינות רבות עשו כראות עיניהם שם. האיסלאם גם מתעלם מן הכתוב בקוראן עצמו בעניין אל כתאב אל מוקדס כלומר הספר הקדוש –התורה, בסורה (בפרשה או בפרק) מסי 46 – החולות הנודדים פסוק מס' 11 הציטוט מתורגם: "אכן כבר ניתן מקודם למשה ספר כהדרכה ויסד וספר זה (הקוראן) מאשר בשפה הערבית את הספר של משה". ואנו אומרים: הלא ספר של משה המקובל על האיסלאם קובע חד-משמעית זיקת ישראל לארץ ישראל ולהר-הבית, מדוע צריך להעלים את האמת ולתת תוקף לשקר הגס. על כך ניתן לומר:
סוֹף דָּבָר קַח זֹאת כְּחֹק וּכְלָל לֹא יִפּוֹל עַמֶּנוּ עַל בָּמוּתֶמוֹ חָלָל
מוּטָב שֶׁנִּתֵּן לִשְׁכֵנֶנוּ טוֹב לְהָבִין שֶׁעַמֶּנוּ כְּבַר עָבַר לִכְנַעַן מְאוּר כַּשְׂדִים
יִשְׂראל עָם עוֹלָם וְהוּא יִשָּׁאֵר קַיָּם אֵין הוּא זָקוּק לְאִשּׁוּר אֻמּוֹת הָעוֹלָם כְּעָם עָתִיק יוֹמִין בְּקִיּוּמוֹ מַאֲמִין וּבְחָכְמָתוֹ וּבְתּוֹרָתוֹ אֶת הָאֱנוֹשׁוּת מֵזִין
זְכוּתוֹ עַל הָאָרֶץ נִתְנָה עַל יְדֵי הָאֵל הִיא קַיֶּמֶת וְלֹא יוּכַל לְבָטְלָה יִשְׁמָעֵאל וּכְבַר נֶאֱמַר עָלֶינוּ עָם לְבָדַד יִשְׁכּוֹן וּבְכֹחֶנוּ נִתֵּן לַשָּׁכֵן לְצִדֶּנוּ מָקוֹם וּמָעוֹן זֶה שֶׁצִּוָּה אֱלֹהֵינוּ בַּתּוֹרָה שֶׁלָנוּ נָתַן זֶה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁכּחֹנוּ עִמָּנוּ אֵיתָן לִפְעוֹל כְּפִי שֶׁאַבְרָהָם בִּסְדוֹם פָּעַל לִפְעוֹל וְלֹא לָקַחַת מִחוּט עַד שׂרוֹךְ נַעַל אַף אִם הָאָרֶץ נִתְּנָה לוֹ חִנָּם כֻּלָּהּ הוּא קַּם וְשִׁלֵּם מְחִיר מֶעֲרַת הַמַּכְפֶּלָה הוּא נָהַג מִנְהָג רוֹדֵף שָׁלוֹם וְיָצָא לְהִלָּחֵם בַּעֲבוּר מֶלֶךְ סְדוֹם לִהְיוֹת נְְקִי כַּפָּיִם וּבַַר לְבָב בִּזְכוּת מַעֲשֶׂינוּ יִהְיֶה כֹּחֶנוֹ רַב גָּם לֹא לִבְטוֹחַ בִּנְדִּיבִים לֹא תִּמְצָאֵם בֵּין הַמֵּצָרִים