שלשום (א') בשתי ארצות שונות התקיימו ימי זיכרון בעלי אופי שונה. שווה לשים-לב איך ציינו האזרחים את ימי-הזיכרון במדינות השונות.
יום הזיכרון הממלכתי לזכר יצחק רבין
בישראל צוין עשרים ואחת שנה לרצח ראש-הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אשר נרה בגבו שלוש פעמים על-ידי
יגאל עמיר.
ניתן לראות כי האירועים הממלכתיים היוו מעין המשך לשיח האלים המתנהל בין אמצעי התקשורת לראש הממשלה נתניהו כאשר נראה היה שהאגף הימני לא לוקח חלק ביום-הזיכרון ואף מודר ממנה (בשל אחריותו העקיפה לרצח, ולמסע השיסוי שקדמו לו).
יום הזיכרון לפיגועי הטרור בצרפת
בינתיים, בצרפת ציינו האזרחים והפוליטיקאים שנה לביצוע פיגועי הטרור בפריז. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהאזרחים והפוליטיקאים עזבו לערב אחד את הפוליטיקה הקטנה, והתאחדו בכיכר הרפובליקה בפריז כדי לציין את זכרם של קרבנות האירוע.
האזרחים והפוליטיקאים עמדו אחד ליד השני והזכירו את שמות הקורבנות שנרצחו באירועים אלו, את הניצולים שהצליחו לברוח מאש התופת, ואת המשפחות השכולות שעולמם נחרב ברגע אחד.
חבל שבמדינת ישראל האזרחים והפוליטיקאים אינם מסוגלים לערב אחד לזנוח את המחלוקות ולהתייחד למען זיכרון מנהיגיו.
גם עצם העובדה שביום זה בוחרים לדבר על אישיותו ומורשתו של המנוח, ולא על הנסיבות שהובילו לרצח, ועל הפתרונות כדי למנוע אירוע זה בעתיד מדירים שינה מעיני.
חברה חזקה צריכה לדעת להניח את המחלוקות בצד ולזכור את הקורבנות, ולשמר את אתרי הזיכרון המאולתרים כדי שלא נשכח ולא נסלח.
הגיע הזמן שנפיק את הלקחים, כדי שביום הזיכרון הבא נתאחד סביב זכר המנהיג או הקורבנות, ולא נבליט את הקיטוב הקיים בעם.