באותן שנים פרסם הקג"ב את מה שכונה "הספר הלבן של הציונות". ספר זה, מלא בשקרים, הביא לטענת הקג"ב עדויות של רוסים שעלו לישראל וקשיי החיים בה. כך למשל הובא סיפורה של עולה בשם אברמוב, שהגיעה מזועזעת לשגרירות בריה"מ בווינה בדרישה לחזור לבריה"מ. היא סיפרה ששנתיים קודם לכן עלתה לישראל, אך ביקשה לחזור לבריה"מ, למרות הפעלת לחץ של שירות ביטחון מיוחד שנועד למנוע זאת. כאשר בנה קיבל דרכון ועמד לעזוב, טענה, הוא נרצח אותו והיא נאלצה לברוח לשדה התעופה עם בתה. במקרה אחר "צוטט" מכתבו של יעקב נולמן, עולה חדש שמספר לחברו שנשאר בבריה"מ על החיים בישראל. במכתבו טען, כי הביאו אותו לבאר שבע, וכאשר ביקש מים מהעולים הוותיקים, הביאו לו מים עם מלח וצחקו עליו.
עם זאת, לפי המסמכים הסובייטים, לא כולם ראו בציונות סכנה גדולה או סכנה בכלל. היו שטענו שהאובססיה של אנדרופוב מציגה אותם כטיפשים. בספטמבר 1978, כאשר שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו ביקר בבית הלבן, הנשיא
ג'ימי קרטר, כעס על מאסרו של
נתן שרנסקי, שאנדרופוב הורה לעצור והיה מעורב במסע הציד נגדו עד גזירת דינו ל-13 שנות מאסר.
כאשר מונה אנדרופוב למזכ"ל המפלגה, התדרדרו יחסי בריה"מ-ארה"ב לשפל חסר תקדים ולמתיחות הגדולה ביותר מאז משבר הטילים בקובה. באותו זמן הרחיב אנדרופוב את המאבק נגד הציונות. בדצמבר 1981, הורתה המפלגה הסובייטית על שיפור הפעילות המודיעינית נגד החתרנות של המרכזים הציוניים בעולם. מספר חודשים לאחר מכן התקיים כינוס בו דנו ראשי הקג"ב בנושא הציונות, ונטען שהציונים משפיעים על מדיניות החוץ של מדינות מסוימות ומחריפים סכסוכים בעולם. יהודי בריה"מ נחשבו כבעלי נטייה לבגידה, הגירה למדינות אחרות ולאיסוף מידע על בריה"מ.
בקיץ 1982 נכתבה תוכנית העבודה למאבק בציונות. ולדימיר קריוצ'קוב, ראש הקג"ב שנכנס לתפקיד בשנת 1988, החשיב את הציונות כאיום המרכזי על בריה"מ והגוש הסובייטי. ישיבות שניהל מיכאיל גורבצ'וב כמזכ"ל המפלגה, לא היו נקיות מאנטישמיות. למרות זאת, גורבצ'וב היה זה שפתח את שערי בריה"מ להגירה יהודית חופשית, במסגרתה עלו מיליון יהודים לישראל.