אחרי שמתפזר העשן

פעם בשנה, כשבוע לפני פסח, אני נזכר בשריפה הגדולה ההיא ועיני מתערפלות. כמו בכל שנה, אני מנקה את המדפים ואת הספרים שבסלון מאבק ומלכלוך, ונזכר שבעצם זו אינה הספרייה שלי. אמנם, לאחר עשר שנים – ושני ילדים נוספים - מספר הספרים בביתנו גדל, וגם הרכבה התוכני של הספרייה עשיר יותר כיום. בין הספרים מצויים אפילו פנינים משפחתיות ייחודיות, דוגמת סט המשניות הישן של סבא ז"ל, שבן דודי העניק לנו במתנה ימים אחדים לאחר השריפה, כשהתגוררנו עדיין בקרוואן הישן של החיילים. ואולם, כאמור, זו אינה באמת הספרייה ההיא. זו אינה הספרייה הכוללת את הספרים הראשונים שקנינו בשנות התיכון או בצבא, בוחרים היטב על מה ראוי שנוציא את סכום הכסף שהיה אז נכבד בעינינו; זו אינה הספרייה שבניתי כרך אחר כרך בשנות הישיבה, כשאני מנסה למצוא את מקומי האישי בעולם התורה, או בשנים הראשונות של ההדרכה בירושלים, מתלבט האם להעניק עדיפות לספרי העת העתיקה או העת החדשה. זו גם אינה הספרייה המשקפת את שנות נישואינו הראשונות. ממש כמו תמונות החתונה שנעלמו לבלי שוב – גם הספרים שקנינו יחד לא ישובו עוד, גם אם נקנה טובים מהם תמורתם. זו אינה אותה הספרייה. אלא שלבד מאותם ערבי פסח שבהם אני נתקף נוסטלגיה, לעתים אפילו מידה של כאב, ככלות הכל איננו רשאים להתלונן: באותה שריפה (שניצתה, יש לומר, באופן לחלוטין לא הרואי כתוצאה מרשלנות פשוטה של עובד אחזקה) נשרפו אומנם שני בתים עד היסוד, בהם ביתנו שלנו, וכל שהיה לנו עד אז – להוציא תיקי העבודה, הבגדים והארנקים שלגופנו – היה כלא היה. ואולם באותה שריפה עצמה גילינו לא מעט גם על עצמנו, על חברינו ועל אופיו של האדם באשר הוא.

החפץ הראשון שאותו קנינו בעצמנו, פחות מ-24 שעות לאחר השריפה, היה זוג תפילין, המתאימות ליד שמאל. ויפה שכך היה. אמנם, כבר בשעות הראשונות שלאחר השריפה השכילו חברנו ממצפה דני לצייד אותנו – לאחר מסע קניות מזורז במיוחד – בצרכים אנושיים בסיסיים. ואולם אנו שמחנו על כך שקנייתנו העצמאית הראשונה שייכת הייתה לעולם הרוח, כמו לומר, כי ככלות כל החומר, כל שנותר היא הרוח. השבת שהתקרבה אף היא מהר מבדרך כלל, ושאותה קיבלנו כבר בקרוואן החלופי, ששופץ עבורנו בידיים טובות כל אותו הלילה, חייבה אותנו להצטייד עד מהרה גם בצרכי שבת בסיסיים. אף בכך מצאנו סימן לנחמה: מה מעטות הפעמים שאנו מצליחים לקבל את השבת לא מתוך שגרה כי אם מתוך הכנה אמיתית, ראשונה, חדשה. ואכן, עם הגיעי לבית הכנסת העיר לי אחד החברים, למראה הבגדים החדשים: סוף-סוף התחלת להתלבש בשבת כמו בן אדם... בחלוף השבת אנו מנסים, יחד עם מספר חברים, לפשפש בכל זאת בגבעת האפר הנמוכה שהייתה פעם ביתנו, ולנסות למצוא חפצים שניתן אולי לשקמם. אני עצמי לא אזרתי כוח לעסוק בכך יותר מדקות אחדות. אחד החברים, לעומת זאת, לא נואש עד שמצא את טבעת האירוסין שאבדה לכאורה, ואת גביע הקידוש שקיבלתי מסבי בברית המילה. בגביע נוצר, אמנם, חור מעוגל וחסר תקנה לכאורה, ואולם מסתבר שעבור חרשי הכסף מדובר היה באתגר פשוט למדי. כך משמש אותנו גביע זה עד היום, בלא שאנו נותנים כלל את דעתנו על הפלא והברכה שבדבר. עבור הילדות היו הדברים, יש להניח, מורכבים לא פחות. ואולם אנו קבענו לעצמנו ולהן כבר באותו היום הראשון כלל יסודי, שבו עמדנו בנאמנות עקבית למדי, מאז ועד עתה: איננו מנסים - ועל אחת כמה וכמה שאיננו מבטיחים – לשחזר את כל שהיה לנו לפני אותו אחר צהריים גורלי. איננו מנסים, מאחר שברור, כי ניסיון שכזה נדון יהיה לכישלון. ואיננו מבטיחים, מאחר שעל הילדות יהיה לדעת – ממש כמונו – כי דרכנו החומרית היא אכן דרך חדשה, ולא רק שיקומה או החייאתה של זו הישנה. כך זכתה כל אחת מהן באותו בוקר ראשון לשני ספרים ושני צעצועים שאותם זכרה מביתנו הקודם, ולכמות מקבילה של חפצים חדשים, שבהם תוכל לשמוח ולהתרגל למצב החדש. שנים לאחר מכן, יכול אני להתוודות, אני עצמי דווקא לא הצלחתי לעמוד באתגר שהצבנו לעצמנו, אלא שניסיונותי הנואלים – והכושלים, כך מסתבר – לקנות עבור זוגתי מחדש את החנוכייה המיוחדת שרכשתי עבורה בניו-יורק, לאחר ביקור משותף ב"לואר איסט סייד", כמו המחישו עד כמה נכונה הייתה החלטתנו הראשונית. זאת, גם אם מעת לעת דומה שאף אנו רשאים למעט נוסטלגיה.

לא קל לאבד באחת את כלל החפצים שבהם נאחזים זכרונותיך, האישיים והמשותפים גם יחד. לא קל לאבד אוסף פמוטות שבת של זוג צעיר, שזה עתה החליט להתחיל ולאסוף אותם, ועל אחת כמה וכמה לא קל לאבד כמעט את כל זכרונות החתונה וההיכרות, להוציא קלטת וידאו, שלימים הסתבר שאף היא אינה צולחת עוד למאום. לא קל לאבד מתנות שהענקנו זה לזו באירוסין או בחדר הייחוד, ולא קל לאבד אוספים תיעודיים או ספרותיים על שכונות ירושלים, שבו ברגע ידעתי שלא אוכל לשחזרם גם אם ארצה בכך. אלא שקשה בהרבה, כך גילינו, ללמוד לקבל את התמיכה שכל הסובבים אותך מבקשים להעניק לך, גם אם לא ביקשת; גם אם אתה סבור שהיא מוגזמת, לעתים אינה מוצדקת; ואפילו אם היא במקרים שונים (מעט?) מביכה. מוזר למדי לרכוש צורכי חשמל שידוע לך שאינך זה המשלם עליהם, ומוזר עוד יותר להיעצר ברחוב בידי אדם המזהה אותך, והדוחף לכיסך שתי המחאות שנאספו עבור "פגועי השריפה במצפה דני". אלא שככלות הכל, מוזר ככל שיהא הדבר, עליך ללמד את עצמך לקבל באהבה את שניתן באהבה, ולפתוח את הלב לדברים היוצאים מן הלב. וכך לומדים אנו להכיר מחדש לחלוטין רבים מאלו שביניהם חיינו, שלו לא היו מתרחשים הדברים – ספק רב אם היינו זוכים להכירם באור מעין זה. כך לומדים אנו להוקיר הרבה יותר מעגלים חברתיים שכמעט ונזנחו, אך שבים ונרקמים באחת, משנודע דבר השריפה – רק אלוקים יודע איך, בימים שנדמה שהשתייכו לעידן אחר - בכל בית של חברינו מילדות, מן הלימודים, מן הישיבה, השירות הלאומי, האוניברסיטה וכמובן מקומות העבודה. בייחוד לומדים אנו להכיר את טוב ליבם של זוג חברים שמבקרים אותנו פעם בשבוע, חודשים ארוכים לאחר ההתרחשויות, ומתעקש להוציא אותנו לבלות באופן שלא היינו מעזים להרשות לעצמנו לעשות לפני השריפה. זאת, מאחר שיודעים הם שלולא כן נשקע פעם נוספת – כמו מדי ערב, ובמשך חודשים ארוכים – בשיחה האינסופית (והמגובה בפנקס ההולך ומתרפט) על כלל המשימות שסיימנו לבצע, ועל כל אלו שממתינות עדיין לפתחנו. בתוך ימים אחדים מתמלא ביתנו החדש – שהוצב על מקומו ביוזמת המועצה האיזורית ובליווי ואישור צבאיים וחד-פעמיים – רהיטים וחפצים לאין ספור המגיעים מכל עבר, כשאנו עצמנו אין ביכולתנו לדעת מיהם אלו העומדים מאחוריהן. אמנם, מפעם לפעם אני משמיע מחאה רפה ומבקש להזכיר, כי שריפת הבית איננה הופכת אותנו לעניים מרודים, וכי יש מן הסתם אחרים הזקוקים לעזרה לא פחות מאיתנו, אבל בליבי פנימה אני מצליח להודות על הטובה ועל המבוכה גם יחד. ואכן, בסעודת ראש השנה – כחודש וחצי לאחר השריפה – אנו מארחים בביתנו (שהורחב מחדש, יש לומר, בידיו של אותו עובד שהצית את השרפה הראשונה) מספר משפחות, תוך שאנו יושבים על כסאות וכורסאות שהועברו ידי מאן דהוא, אוכלים על שולחן שהגיע אף הוא מהיכן שהגיע, והולכים לישון על זוג מיטות חדשות (ממש כך!) שהשיג עבורנו חבר המתגורר מטרים ספורים מאיתנו. אמנם, אנו זוכרים היטב כי שונא מתנות יחיה, אבל כבר יודעים לומר, כי גם על משליו של שלמה המלך – מי כמוהו היודע – חל הכלל של "לכל זמן ועת לכל חפץ". אלא שגילוי התמיכה המרגשת מכל, לפחות לדידי, הייתה זו שהוגשה לי בידי מספר עובדים ותיקים במקום עבודתי הקודם, יד בן-צבי. אלו, שהפרש הגילאים ביני ובינם עלה בהרבה אז על גילי שלי, הזמינו אותי לבתיהם ונכנסו עמי הישר לספרייתם. משהיינו בתוכה – והדבר חזר על עצמו מספר פעמים! - ביקשוני לומר באלו ספרים אני מעוניין, תוך התניה אחת בלבד: כי אם אבקש דבר שאין ביכולתם להיפרד ממנו – מכל סיבה שהיא – אוותר ואקבל את הדברים בהבנה... אני, שיודע אני היטב עד כמה קשה יכולה להיות הפרידה מספרים שנאספו בעמל וברגש, משתאה היום לנוכח גילוי קרבה מעין זה, שאין כלל ספק שלא הייתי ראוי לו, לא אז ולא עתה.

ובכן, מה לנו כי נלין. כמעט עשר שנים לאחר אותה שריפה, הפכה היא להיות אירוע שמהרהרים בו רק מעת לעת, והוא נדחק על-פי רוב לשולי התודעה. ממש כמו תאונת הדרכים שיכולה הייתה להסתיים גרוע בהרבה מכמה ימי אשפוז, או המחלה של עדו, בננו הקטן, שכל חותמה הן ביקורות רבעוניות במחלקה האונקולוגית. הזכרונות, שלא כמו שאומרים, אינם אובדים עם אבוד החפצים הנושאים אותם. את הזכרונות המשמעותיים לנו אנו אוצרים ונושאים בתוכנו, והם ממשיכים לחיות בנו, גם אם נתלים הם מעת לעת בחפץ אחר. ככלות הכל, אנו וזהותנו, שאיפותינו ואמונתנו, איננו תלויים בחפצים בני חלוף, יקרים וייחודיים ככל שיהיו. זאת, גם אם אובדנם של אלו כואב כמעט לבלי שאת ברגעים הראשונים. שעה שנשרפים עשרות ומאות בתים בעת ובעונה אחת, וכשאין ביכולתנו לנסות ולהגיש סיוע לכל אחד הזקוק לו – גם אם הוא אינו מודה בכך בינו לבינו, וגם אם יש לו על מי להישען – אנו מחזקים אותם ממקומנו אנו, ובטוחים כי המרגעה בוא תבוא. היא, והזיכרונות המחודשים, המופלאים והטובים ההולכים ונאחזים כבר עתה בכנפיה.