האור והחושך הינם מושגים מופשטים המקבלים צורות שונות במציאות. החושך מבטא פעמים רבות את ההעדר, לילה, חורף, גלות, מעשי רשע ואת הרע בעולם. לעומתו האור המבטא את היש, יום, קיץ, גאולה, רוחניות, מעשי צדיקים ואת הטוב בעולם. האור והחושך הם חלק מהותי בהתנהלותו של העולם ולכן הם באים לידי ביטוי באופנים שונים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי חז"ל על הפסוק בספר בראשית: "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (פר' א', ב'). "תוהו" זו גלות בבל, "ובוהו" זו גלות מדי, "וחושך" זו גלות יוון, "ועל פני תהום" זו הגלות שאנו מצויים בה, שנראית כאילו אין לה סוף, "ורוח אלוקים מרחפת" זו הגאולה הקרובה שתפציע במהרה. ואמרו: באיזו זכות ממשמשת ובאה? בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" (איכה ב', י"ט) (מדרש בראשית רבה ב, ד'). היוונים החשיכו את עיניהם של ישראל בגזירותיהם. החושך בא להסתיר את האמת, לטשטש את המושגים ולסמא את עיניהם הרוחניות של עם ישראל.
עתה, בא האור להאיר את עיניהם של עם ישראל ולגרש את החושך של תרבות יוון. לא לחינם האור הוא אחד מבין המוטיבים המרכזיים של חג החנוכה. האור מסמל את הגלות הרוחנית שהייתה לעם ישראל במלחמת החשמונאים ביוונים. בימי שלטון יוון בארץ ישראל, שאפה הממלכה היוונית לכבות את אור התורה בעם ישראל וגזרה גזירות נגד הדת היהודית. כפי שנאמר בתפילת על הניסים: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". החשמונאים יצאו להגן על קודשי ישראל ולהחזיר לעם את הזכות לחיות על-פי חוקי התורה ומצוותיה. משניצחו בני חשמונאי, "באו לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול" (מתוך תפילת על הניסים).
כידוע הדלקת הנרות בפתח הבית היא המצווה העיקרית של ימי החנוכה, כדי שיוכלו העוברים והשבים לראותם. נס פך השמן הוא אומנם הסיבה הישירה למצוות הדלקת נר חנוכה. אולם בפועל נוצר מצב מעניין. בעוד שבמנורת המקדש היו רק שבעה נרות, הרי בחנוכייה של חנוכה יש שמונה קנים ואנו מדליקים בה שמונה נרות. אם אנו רואים שנרות החנוכה שאותם אנו מדליקים מחוץ לבית המקדש, עולים במספרם על נרות המקדש וודאי שטמונה בזה משמעות מיוחדת.
יש מן הפרשנים המסבירים זאת, שמנורת שבעת הקנים שדלקה בבית המקדש התאימה למצב רגיל וטבעי שבו הרוחניות שולטת. במצב רגיל זה, כאשר אפשר לקיים את רצונו של הקב"ה אפשר להסתפק בשבעה נרות. אולם כאשר נוצר מצב בלתי רגיל כשהחשיכה הרוחנית עולה וגוברת אי- אפשר להסתפק בשבעה נרות אלא צריך להדליק שמונה נרות.
נרות החנוכה באו דווקא בעקבות התגברות כוחות הנגד והתעצמות החושך. הם נקבעו לאחר שהיוונים "גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות" (רמב"ם הלכות מגילה, פרק ג', הלכה א'). אם התרבותם של הקשיים והשתבשות מצב הדברים הרצוי והטבעי. שוב אין די בשבעת הנרות שבמנורה. כנגד התגברות החושך, דרושה גם תוספת אור, ולכן נוסף הנר השמיני.
מטרתם של נרות החנוכה הנמצאים בפתח הבית מזכירים לנו מדי שנה בשנה את סיפור הנס, כמו-כן הם באים להאיר באור רוחני את חושך העולם המסתיר ומעלים את מציאותו של הקב"ה. ובייחוד, מביעים את התקווה שהכוחות החיוביים והטובים הנובעים מן האור היוצא מן הבית, יגברו על האיומים והכוחות השליליים המצויים בחשיכה שבחוץ. על-כן כדי שנוכל לעמוד במשימה זו בתקופה של חשיכה רוחנית גוברת ניתן לנו הנר הנוסף.
חידוש מעניין מצאנו בנר חנוכה שלא מצאנו במצוות אחרות, שנאמר במסכת שבת (כ"ג, ע"א) שגם הרואה (אותיות אור במילה זו) נר חנוכה צריך לברך ברכת "שהחיינו" ביום הראשון וברכת "שעשה ניסים" בכל הימים. התוספות במסכת סוכה (דף מ"ו, ע"א ד"ה "הרואה") מציין שבשאר המצוות כגון סוכה ולולב לא תיקנו שהרואה אותם יברך, אלא דווקא בנרות חנוכה משום חביבות הנס. זאת בהיות ויש לצערנו בני-אדם שאין להם דירות או בתים לגור בהם ואין בידם לקיים את המצווה.
הלקח של חג החנוכה הוא, הפצת אורה של תורה החוצה לאותם אלו שלא זכו לכך משחר ילדותם, כי הרי התורה והמצוות אינן מוגבלות למקום ולזמן. אורח החיים היהודי חל בכל יום בשנה, בכל רגע וכל שעה ובכל מקום. עלינו להקרין מאור חיינו הפנימיים החוצה אל העולם החומרי, החיצוני. כך שכל צעד ושעל מחיינו היומיומיים האפורים ולפעמים החשוכים יהיו מוארים באורות של תורה, מצוות ומעשים טובים.