המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם (יום ב', 19.12.16) את מדד הדמוקרטיה ל-2016. זהו סקר שנתי שבודק את אמון הציבור במוסדות המסמלים את הדמוקרטיה: ממשלה, כנסת ואמצעי התקשורת. התמונה הכוללת המצטיירת, כפי שעורכי המדד כתבו, היא שרוב הישראלים סבורים שמצבנו לא רע ברמה הלאומית וברמה האישית - הרבה יותר טוב. אבל עיון בחלק ממדדי האמון משקף מציאות קצת יותר מדאיגה, שמן הראוי שמקבלי ההחלטות, נבחרי הציבור וכל מי שמשפיע ייקחו זאת לתשומת ליבם, בטרם יהיה מאוחר מדי.
כך, למשל, הציון שהציבור העניק לתפקוד המוסדות הממשלתיים עומד על 7.14 מתוך 10. במדד תפיסת השחיתות הציון הוא 61 מתוך 100 ובאיכות הרגולציה - 2.1 מתוך 2.5.
עורכי הסקר הסבירו כי "העוצמה הפוליטית המוסדית של הימין על נגזרותיו, האחיזה המעמיקה של מחנה פוליטי זה גם בדעת הקהל יחד עם היחלשות השמאל יצרו מקבילית כוחות חדשה בין הכוחות הפוליטיים והרעיוניים הפעילים בשטח, והביאו להעמקת הקיטוב בין הקבוצות".
מדד חופש העיתונות - סיבה לדאגה
הנתון היותר מדאיג, לפחות בעיני כותב שורות אלה, נמצא במדד חופש העיתונות, שמשקף כרסום דרמטי באמון הציבור בתקשורת, שנתפסת כאחד המוסדות החשובים של הדמוקרטיה.
המדד מבוסס על מחקר של הארגון הבינלאומי House Freedom, שמעניק ציונים למדינות על-פי שלושה קריטריונים: התשתית החוקית הנוגעת לפעולתם של אמצעי התקשורת במדינה, מידת השליטה של הממסד הפוליטי בתוכן החדשותי והמידה שבה הסביבה הכלכלית מגבילה את עצמאותם של אמצעי התקשורת.
ציונה הכולל של ישראל במדדים אלה הוא 68 מתוך 100, והוא נמוך בשתי נקודות מציונה בשנה שעברה. לפי עורכי המדד, הסיבה לכך היא החשש שקיים בציבור לאיתנותם הכלכלית של עיתונים וגופים חדשותיים בעקבות הגידול בנתח השוק של החינמון
ישראל היום, ותרבות המסרים השיווקיים המוסווים באתרי החדשות ובערוצי הטלוויזיה.
עורכי הסקר במכון הישראלי לדמוקרטיה מציינים כי "הירידה בציון גרמה לכך שהשנה ישראל נמצאת ברשימת המדינות המוגדרות חופשיות למחצה בלבד מבחינת רמת חופש העיתונות. מתוך 199 המדינות הנכללות במדד, ישראל ממוקמת השנה באחוזון ה-67, מעט נמוך ממקומה בשנה שעברה. כלומר, אנחנו במקום נמוך מאוד יחסית למדינות דמוקרטיות אחרות".
עליית הרשתות החברתיות והשפעתן
ממצאים אלה הם חלק מתופעה הרבה יותר רחבה, שהסקר אומנם לא מתייחס אליה ישירות אבל היא חלק מהעניין: עליית כוחן של הרשתות החברתיות והגידול בשימוש באפליקציות המסרים המיידיים. אלה הופכים להיות מקור המידע המרכזי של אוכלוסיות רבות בציבור הישראלי, ולא רק בני נוער. הפלטפורמות הדיגיטליות הללו מאפשרות לכל אחד לשחרר טקסטים ללא כל סינון או בקרה - להבדיל ממה שקורה בתקשורת הקונבנציונלית, שם יש מחויבות בסיסית לבדיקת מידע וסינונו.
הפער שנוצר בין המידע שכלי התקשורת המסורתיים משחררים לבין הפוסטים וההסתה הגוברת ברשתות החברתיות מלבה את הקיטוב ותורם לירידה באמון של הציבור באמצעי התקשורת המסורתיים.
כשאמצעי תקשורת קונבנציונלי מסוים מפרסם מידע שאינו נוח למחנה אחד בציבור, התגובה מגיעה מיד בפייסבוק (Facebook), בטוויטר (Twitter) ובשאר הפלטפורמות שלא מחויבות לשום דבר. שם מתרחשת ההסתה ושם מייצרים את המידע שאמינותו מוטלת בספק. עוצמת הרשתות החברתיות והפופולריות שלהן הופכות כל ציוץ לעובדה קיימת, גם אם אין באמת קשר בינו לבין המציאות.
זאת, לצד תופעת השיימינג, שהולכת ומחמירה מבלי שרשויות החוק הצליחו למצוא עדיין את התרופה החוקית המתאימה לכך.
במדד מוזכר גם ההיבט הכלכלי, שחשוב גם הוא, על-אף שהוא לא בשליטת הציבור. מרבית כלי התקשורת מתקשים כיום להחזיק את עצמם מבחינה כלכלית, בגלל התחרות הגוברת ועוגת פרסום שאינה גדלה כבר שנים, אלא רק משתנים בה יחסי הכוחות בין הדיגיטל לפרינט. לפיכך, נאלצים בעלי אמצעי התקשורת השונים לחבור לגורמים עסקיים, אילי הון שיש להם שאיפות עסקיות ופוליטיות, והם רואים בכלי התקשורת אמצעי לקידום עסקיהם. כך זה בעיתונות המודפסת, שהולכת ונחלשת, בערוצים המסחריים בטלוויזיה וברדיו, ובאינטרנט. שמורת הטבע היחידה שעוד נותרה היא השידור הציבורי, שכרגע יש עננה כבדה מעל קיומו וגם הוא עלול ליפול קורבן ללחצים עסקיים, נוסף על הלחצים הפוליטיים שמופעלים עליו.
מה עושים?
הפתרון למציאות חריפה ומחריפה זו צריך לבוא מכמה כיוונים. ראשית, הוא צריך להתחיל בנבחרי הציבור, שחייבים לעשות הכול כדי להוריד את להבות ההסתה. הסתה היא הסתה, לא משנה כלפי מי היא מופנית, וכבר נוכחנו שהסתה עלולה להוביל לאלימות פיזית.
הפעילות השנייה היא ארוכת טווח וקשורה בחינוך, בהסברה ובהכוונה לשיח תרבותי ברשת. צריך להתחיל את זה מגיל צעיר מאוד, אז מתחילים ניצני האלימות הווירטואלית (וגם הפיזית).
לצד זאת, רשויות החוק ונבחרי הציבור צריכים להתגייס למאבק, ולהגביר את האכיפה והחקיקה שיעצרו מבעוד מועד מסיתים מובהקים.
כל זה לא מוריד מאחריותם של בעלי הרשתות החברתיות להגביר את הסינון ומניעת הכניסה מגורמים שליליים, שכבר הוכח שהם יכולים להרוג אנשים ובעיקר לסכן את הדמוקרטיה.