"מדיניות הרווחה מתה"
זה היה המסר שאיתו הגענו (יום ', 2.1.17) למייצג המחאה מול הכנסת.
מדיניות הרווחה מתה. היא מתה, ומי שהורג אותה, הורג גם אותנו.
מי זה אותנו? את העובדות הסוציאליות, את העובדים הסוציאלים, את עובדי המשרדים הציבוריים האחרים, את הפונים והפונות, את הילדים שגדלים בבתים ריקים מאוכל ומלאים בכעס. הם הורגים את ההורים, שלא מצליחים לדאוג למעיל בשביל הילד שנוסע ב-3 אוטובוסים לבית הספר כי בשכונה שלו אין בית ספר שמתאים לו, וגם לא קו אוטובוס שלוקח לשם. הם הורגים את הקשישים, אלו שהקדישו את חייהם למדינה, וגם אלו שלא. הם הורגים את כל מי שהוא לא הם.
והם? הם לא מודיעים למשפחות שידם היא שלחצה על ההדק, שהרגה את יקיריהם. הם לא מספרים לילדים הרעבים ולהורים הכואבים שזה הם. זה הם אשמים.
הם הפכו מקצוע טיפולי, חשוב מאין כמותו, לעוד כלי במשחק השחמט הקפיטליסטי של הפוליטיקה הישראלית. הם שולחים את העובדות הסוציאליות לדפוק על דלתי המשפחות ולספר להם שהורגים אותם.
הורגים את מדיניות הרווחה, והורגים את מי שזקוק לה.
אז מה הפלא שהדלת נטרקת בפרצוף? מה הפלא שאחרי עוד ועוד דפיקות, נמאס? נמאס. כואב. מתסכל. מכעיס. מרתיח. רגשות שמציפים. ומי שבמקצועו נועד להיות זה שתומך כשהמצב קשה והרגשות מציפים - הוא זה שאשם, כי הוא זה שהודיע.
בעיה. הורגים את השליח. יורים על השליח.
מקבלי ההחלטות הורגים את מי שבחר בהם. הם עושים את מה שהם עושים הכי טוב - מפנים אותנו זה כנגד זה.
אז זהו. שלא. אני לא עומד מול הפונים ללשכות הרווחה ועובדות הסוציאליות.
אני עומד מולכם. אני אעמוד מולכם עד שימאס לכם לראות אותי. אני אעמוד מולכם עד שתקחו אחריות. אני אעמוד מולכם עד שתתחילו לבצע את התפקיד ש-אנחנו- נתנו לכם.
See you soon.
Sooner then you think.
לפוסט בפייסבוק