אין ספק ששאיפות הן אחד מהדברים החשובים יותר בחיים, הרי בלי שאיפות - אין התקדמות, צמיחה והתפתחות. כמו שכולנו מכירים, ישנן שאיפות כלליות כמו "חיים טובים", וישנן גם שאיפות ממוקדות שהן הרבה יותר ספציפיות, לדוגמה: להצליח לקנות בית תוך זמן מסוים.
כשמתייחסים לשאיפות, צריך להסתכל עליהן כמו נשימות, שכוללות גם שאיפה אבל גם נשיפה. למרות שאפשר למות מחוסר חמצן, איש לא פוחד לנשוף אותו החוצה. נשיפה היא חלק בריא של נשימה בדיוק כמו שאיפה. לכל אחד יש שאיפות בחיים, השאיפה מטלטלת ומוציאה את האדם ממקומו הנוכחי, מניעה אותו קדימה אל מקום אחר. אבל אי-אפשר רק לשאוף, צריך גם לנשוף החוצה, לחזור להיות נטו "אני" היכן ש"אני". כך מתרחשים שינוים, באיטיות! האדם מטלטל בין ה"אני" הקבוע והמוכר לבין השאיפה, היעד החדש. רץ לשם וחוזר לכאן, עד שפתאום שם הופך לכאן, והשאיפה התממשה.
חרבו וקשתו
אך עם השאיפות והרצונות הגדולים מגיעים גם הפחדים. האם נצליח ביחד? האם זה מתאים? האם באמת נגיע לשם? זה נראה כ"כ רחוק ולא מציאותי והפחד מקבל את קדמת הבמה.
בפרשת השבוע "ויחי" אנו נפגשים עם יעקב אבינו בפעם האחרונה. לפני מותו הוא קורא לבנו יוסף ומבקש ממנו להיקבר בארץ הקודש, במערת המכפלה. אז הוא גם מזכיר את שכם אותה כבש ב'חרבו וקשתו'. במלחמה המשימה העיקרית היא לפגוע במלך, אך המלך עומד מאחורה מוקף בחיילים רבים. הפתרון המתבקש הוא חרב, קודם כל מטפלים במה שקרוב, במה שניצב מנגד כאן ועכשיו. רק לאחר מכן תופסים את הקשת, מכוונים ויורים למרחקים. זה הסדר "חרבי - קשתי".
מקורם של רוב הפחדים הוא בעתיד הלוטה בערפל, החשש מהלא נודע, אך האמת היא שאנו חיים בהווה ובו עלינו להתמקד, הוא צריך לקבל את היחס. במישור ההווה ובהתאם להווה עלינו לפעול, במה שניצב מנגד כאן ועכשיו. כאשר חיים כזוג בהווה העבודה נעשית כזוג, אומנם מחר הוא יום חדש ונקום במקום אחר לגמרי אך עדיין נקום כזוג, וכך לאט-לאט, בצעדים מדודים ומחושבים, בקצב שלכם מתקדמים אל עבר אופק שכרגע נראה רחוק, מאיים ובלתי אפשרי. ברגע שמתגברים על מחסום הפחד, אפשר כזוג לכוון למטרה ולעוף גבוה. החכמה היא להעניק ביטחון אחד לשנייה, לייצר יחד את השאיפות ולעבוד כצוות על-מנת לממשן. וכל זאת תוך הנאה מתקופת ההווה.