תקראו לזה איך שתקראו

פתרון שתי המדינות מת. הקברן הראשי היה ברק אובמה ושליחו למשימה היה ג'ון קרי. האות ניתן בנאום קהיר 2009, שם קיבל אובמה את הנרטיב השמאלי שלפיו המערב אשם בתחלואי האיסלאם. בגלל הקולוניאליזם, בגלל האוריינטליזם. הערבים המסכנים לא אשמים. כחלק מהתנצלותו, קיבל אובמה גם את העמדה המוסלמית (שהומצאה במערב) ביחס לישראל: זכותה של ישראל להתקיים נובעת מהרדיפות שסבל העם היהודי ובראשן השואה. המשך הרעיון - שלא נאמר בידי אובמה, אבל מחויב ממנו - כמצוי בכתבי הוגים מסוימים הוא, שהפלשתינים הם "קורבנות השואה האמיתיים". שנה וחצי אחר הנאום, פרץ "האביב הערבי" והמזרח התיכון החל להתפרק מהמבנים הלאומיים הקולוניאליסטיים בחזרה למבנים שבטיים וח'מולתיים. ממשל אובמה חיבק את המפגינים במצרים ותמך בהעברת השלטון לנציג "האחים המוסלמים". הוא חיבק גם את ארדואן. מנגד, הוא לא התערב בזיוף הבחירות באירן ב-2009, כשבוע לאחר נאום קהיר. לפני כשנה פירסמתי שיחה עם הבמאי האירני הגולה מוחסין מח'מלבאף, שהיה דוברו של מוסאווי, מנהיג "המהפכה הירוקה" שמחתה נגד הזיוף. הוא סיפר על שוועתם לעזרה מאנשי אובמה שהתכחשו להם: "האנשים שיצאו לרחובות באירן, אמרו לאובמה: אתה איתם או איתנו? אובמה היה איתם, כי לא משנה לו מי יהיה בשלטון - כך נאמר לי". עבור ישראל, סימן הנאום שינוי מבשר רעות ביחסה של ארה"ב כלפי המאבק על הארץ הזאת. נכון שכל הממשלים הקודמים תמכו במדינה פלשתינית, אבל הם עשו זאת מתוך שיקולים גיאו-פוליטיים ואינטרסים אמריקניים. תמיכת אובמה במדינה הפלשתינית הייתה בראש ובראשונה אידיאית, ושמא אידיאולוגית, ונשענה על טיעונים מוסריים. הפלשתינים הקשיחו עוד יותר את עמדתם, משום שממשל אובמה הכריע עקרונית בעדה. מכלל התייחסויותיו לנושא אפשר ללמוד שהנשיא האמריקני הקודם קיבל לחלוטין את העמדה השמאלית ביחס לסכסוך: ישראל היא הבעיה והפלשתינים הפתרון. האובססיה הזו של אובמה וקרי באה לידי ביטוי ב"צוואתם" - בנאומו האחרון כמזכיר המדינה של המעצמה הגדולה, קרי לא התייחס לבעיות ולכאוס שהותיר ממשלו בעולם, אלא התמקד בהתיישבות היהודים במולדתם ההיסטורית כמכשול לשלום. אובמה בשעותיו האחרונות כנשיא אישר העברת 221 מיליון דולרים לרשות הפלשתינית. לאן ילך הכסף? באותו שבוע התבשרנו שהרשות הפלשתינית תשלם לאשתו של המחבל שרצח ארבעה חיילים בפיגוע דריסה בארמון הנציב 2,900 שקלים לחודש. אפשר לסמן קו רציף וקוהרנטי בין נאום קהיר לבין האקורד האחרון של כהונת אובמה.

האם ההבנה שלפנינו נשיא אמריקני "לא רגיל" אלא אידיאליסט (משיחי) שעלול להזיק מאוד לישראל, הביאה את בנימין נתניהו לבצע שינוי בעמדת ממשלות הימין? 10 ימים לאחר נאום קהיר, הכריז נתניהו בנאום באוניברסיטת בר-אילן על קבלת פתרון שתי המדינות. העובדה שנאומו התכתב עם נאום קהיר, יכולה להילמד מפסקה מלאה בנאום שבה קבע: "זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל אינה נובעת מרצף האסונות שפקד את עמנו... [אלא] מעובדה אחת פשוטה: זוהי מולדתו של העם היהודי, וכאן נצרבה זהותנו". נתניהו הצביע על שורש הבעיה של הסכסוך - לא ההתיישבות היהודית ולא ה"כיבוש" (שום נסיגה שלנו לא קירבה את השלום), אלא הסירוב הערבי-פלשתיני העקרוני בן מאת השנים "להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית". לכן העיקרון הראשון שהציב לכל הסדר: הכרה בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. העיקרון הזה לא נענה מעולם על-ידי מנהיג ערבי או פלשתיני כלשהו, כולל המכונים "חילונים" ו"מתונים". סעיף 15, למשל, באמנה הפלשתינית של תנועת פתח, קובע כי "שחרור פלשתין מבחינה ערבית הוא חובה לאומית כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלשתין מהקיום הציוני". לא החלק שנכבש ב-67', אלא כל הארץ. מישהו אמר "טיהור אתני"? סעיף 20 מבטל את הצהרת בלפור וקובע ש"טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלשתין, אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה". לא רק בהר-הבית, אלא בכל הארץ. ועוד קובע הסעיף הזה: "היהדות כדת שמימית אינה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו-כן אין היהודים עם אחד בעל אישיות עצמית". היהודים הם דת ולא עם, ולפיכך לא מגיעה להם זכות הגדרה עצמית לאומית כלשהי, לבטח לא בארץ הזאת, שכאמור אין להם קשר אליה. אגב, רוח הדברים הזאת נמצאת גם במסמך החזון של ערביי ישראל מ-2006 כפי שנוסח בידי "ועדת המעקב".

עקרון יסוד שני שהציב נתניהו לכל הסדר הוא שהישות הפלשתינית, כשתקום, חייבת להיות מפורזת כדי למנוע הפיכתה לישות טרוריסטית בלב הארץ. פירוש הדבר הוא שליטה ביטחונית מלאה של ישראל מהירדן ועד הים. העיקרון הזה קיבל משנה תוקף לאחר התמוטטות המשטרים הערביים וההבנה שאסור לסמוך על חתימה עם ישות כלשהי שעלולה להחליף את פניה למדינת חמאס או דאעש על גב ההר. נתניהו חזר על שני העקרונות האלה השבוע, אך הוסיף ששליטה ביטחונית מלאה של ישראל מהירדן ועד הים אינה מתיישבת עם רעיון שתי המדינות, משום שזה "פחות מריבונות"! ותשובתו: "אז יש סייג לריבונות, אם אתם רוצים לקרוא לה כך", וכשדיבר שוב על "מדינה מפורזת" אמר "תקראו לזה איך שתקראו". ועוד הוסיף שגם יצחק רבין חשב כך. לבסוף אמר שההתנחלויות אינן מכשול לשלום, משום שאבו-מאזן ורמאללה "לא רוצים מדינה ליד ישראל, [אלא] רוצים לעקור את אחינו ואחיותינו קודם כל ביו"ש, ואחר-כך לעקור אותם גם בהתיישבות האחרת ביפו, בעכו, בנצרת וכדומה. והם אומרים את זה". במצב כזה, שבו ברור לכל בר-דעת שמדינה פלשתינית בגב ההר תסכן את קיומה של ישראל, מתקיים הכלל שקבע ר' עקיבא: "חייך וחיי חברך - חייך קודמים". כשעמוס עוז ביקש להצדיק את הקמת ישראל הוא דיבר על קרש צף שניצולים מספינה טרופה נאחזים בו כי אין ברירה. גם עכשיו אין ברירה, הניסיון הברור מלמד שעלינו למנוע הקמת מדינת טרור בלב ארצנו. הגיע הזמן לחזור למתווה האוטונומיה של מנחם בגין. תקראו לזה איך שתקראו.