שיילחמו כמו שהם מתקוטטים

בשבוע שעבר התעסקו רבות בדוח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן. גורמים במערכת הפוליטית החלו להאשים זה את זה בהתנהלות המבצע. השבוע התקבלה תגובתו של הצד השני, כאשר החמאס הגיב על הדוח, המוכיח לשיטתו ש"האויב הציוני נכשל", ונאמר שבימים הקרובים יהיו עוד הוכחות לכישלון. הדבר לא הפסיק את פרץ ההאשמות, כאשר שר הביטחון לשעבר, משה יעלון, אמר שתגובת החמאס נובעת מפעילותו של "שר ההדלפות" שפוגע בצה"ל ובביטחון הלאומי. הדברים נאמרו ברמיזה לשר החינוך, נפתלי בנט, אותו יעלון מאשים בהדלפת חלקים מהדוח. לכך יש להוסיף את אזהרתו של גורם ביטחוני בכיר, לדבריו חמאס שיקם את כל היכולות שהיו לו לפני המבצע. מאחר שהאידיאולוגיה של החמאס שוללת את קיומה של מדינת ישראל, לא משנה כמה מבצעים יהיו וכמה חזק יפגעו בחמאס; הוא עדיין ינסה להשתקם. לכן נראה, כי בעתיד הנראה לעין ישראל והחמאס ימשיכו להתעמת. מה שכן אפשר לעשות, הוא להפסיק את האשמות וההתנגחויות בינינו. דבר זה רק פוגע בחוסן הלאומי שלנו ומעלה את המוטיבציה בקרב אויבינו. ניתן רק לקוות שבפעם הבאה שתידרש פעולה צבאית נגד החמאס, היא תבוצע באותה התלהבות שבה הפוליטיקאים מתנגחים.

ב-15 בפברואר אמורה להתקיים הפגישה הראשונה בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו, מאז נכנס טראמפ לתפקידו. נכון לעכשיו, עדיין לא ידוע על מה השניים ידברו. שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דן שפירו, אמר שלהערכתו השיחה תתמקד בסוריה. הממשל החדש רוצה להמשיך את השיחות מול רוסיה, במטרה להגיע להסדר בנוגע לסוריה ולחסל את דאעש. שיחה בין טראמפ לנתניהו אודות סוריה היא בהחלט אפשרות סבירה, לנוכח המצב במדינה זו והרצון של טראמפ להגיע לסיום הלחימה. אם זה יהיה כיוון השיחה, לנתניהו תהיה הזדמנות לקבוע עובדות ישראליות בשטח מבחינת סוריה בנוגע ליחסה של דמשק לירושלים, התחמשותה וניסיונותיה להשיג פצצות גרעין. יותר מכך: נתניהו יכול לקבע את הבעלות הישראלית על רמת הגולן, ולבטל כל דרישות עתידיות בנושא.

פרקליטות מחוז חיפה הגישה השבוע כתב אישום נגד המחבל מוחמד יוסף שינאווי, שרצח את גיא כפרי, פצע את יחיאל אילוז וניסה לפגוע באישה נוספת. לפי כתב האישום, השנאה של שינאווי כלפי יהודים החלה בתקופת לבנון השנייה, כאשר היה בן 11. בכתב האישום נאמר, כי באותה תקופה התחזקה אצלו האמונה שהיהודים הם כופרים ויש לפגוע בהם פיזית. בסופו של דבר, מה שפעל כזרז לפיגוע היה העובדה שחברתו כינתה אותו "אוהב יהודים". העובדה ששימוש בכינוי זה היא שהביאה בסופו של דבר לפיגוע, רק מוכיחה את עוצמת השנאה של שינאווי. שנאתו הייתה כה עמוקה, שהוא לא יכול היה לסבול את העובדה שמכנים אותו "אוהב יהודים". אני מאמין, כי שינאווי הוא מקרה יוצא דופן. רוב הערבים שיקראו להם אוהבי יהודים, לא ילכו לרצוח יהודים כדי להראות שזה לא נכון. לכן אסור להשתמש במקרה זה כדי לצאת נגד אוכלוסייה שלמה.

מקרה שונה לחלוטין מזה של שינאווי, הוא המקרה של מוחמד ג'מאל. האחרון, מהכפר לובן א-שרקיה, היה הראשון שיצר קשר עם כוחות ההצלה לאחר תאונה שהתרחשה בדרך למעלה לבונה שבבנימין. לאחר שהתקשרו לכוחות ההצלה, ג'מאל ומשפחתו כיוונו את הכוחות וסייעו בחילוץ הפצועים והלכודים. לאחר האירוע, גורמים בצה"ל יצרו קשר עם ג'מאל והודו לו על העזרה. הוא מצידו אמר שמדובר במעשה שמובן מאליו, כאשר אתה מסייע לאדם שזקוק לעזרה. החברה הפלשתינית צריכה לראות סיפורים שכאלו, ולהבין שהציבור היהודי בארץ לא רואה אותם כמובנים מאליהם. הסכסוך הישראלי-פלשתיני מעלה ספקות וחששות של כל צד כלפי השני. כדי להגיע לדו-קיום אמיתי, מקרה שכזה לא צריך לעשות כותרות, אלא להיות חלק משגרת חיינו במדינה.

הפרקליטות הצבאית ביקשה לגזור על אלאור אזריה בין שלוש לחמש שנות מאסר והורדתו לדרגת טוראי. התובע, סא"ל (מיל.) נדב וייסמן, טען, כי ראוי לדון את הנאשם לתחום הנמוך של מתחם הענישה, אולם אין להתחשב מעבר לכך. בשלב הטיעונים לעונש אמר אזריה מצידו, שהוא מבקש מבית הדין לחון אותו לפי מידת הרחמים. העונש המקסימלי על הריגה הוא עשרים שנים בכלא, כאשר התביעה בעצמה מתחשבת באזריה ומבקשת עד חמש שנים. אי-אפשר לדון את אזריה למידת רחמים יותר ממה שהיה לו עד עכשיו. יש לומר זאת שוב: אנחנו במדינה דמוקרטית, ואזריה נשפט לפי חוקי המדינה. אזריה הורשע בהריגה, והכרעת הדין הסבירה שלב אחרי שלב למה נפסק כך. אזריה לא טעה אלא פשע, והוא יצטרך לקבל על עצמו את הדין.