מנורת הזהב והאדם

הקבלה מופלאה מוצאים הפרשנים בין מעשה המנורה להתפתחות האדם. בין תפקידה לבין הנהגות האדם. וזהו מעשה המנורה: "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו ושישה קנים יוצאים מצדיה שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצידה השני. ושלושה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח ושלושה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח, כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה. ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה" (שמות כה, לא-לד) המנורה, שתיאור עשייתה נקרא כעין שיר מלא בתיאורים מדוקדקים על קניה, פרחיה וגביעיה, נעשתה מקשה אחת, ללא חיבורים וללא הדבקות, רק על-ידי הכאות הקורנס להוצאת הסיגים עד לעיצובה המושלם. והיא הינה פלא היצירה של כלי המקדש בצורתה ובחשיבותה בחיי האדם היהודי. ואותו פירוט רב ומדוקדק, עורר בפרשנים רבים רוח מיוחדת לחפש בזה משמעויות רוחניות מיוחדות ולמצוא פירושים אליגוריים נפלאים להבנת הטעם לפירוט הזה.¹

בנין אחד

אברבאנל מצא בתיאור הציורי הזה של צורת המנורה רמזים מיוחדים: "היא כולה זהב טהור. והיו בה גביעים, כפתורים ופרחים לרמוז על הסתעפות החכמות והידיעות, כולם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת. והייתה מקשה כולה וככר זהב יעשה אותה לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו... כי החכמה כולה אחת היא כמו שהבית – בניין אחד, אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חילופי הנושאים... שנקראו "שבע חכמות", וזה עניין המנורה בעצמה שהייתה כולה מקשה אחת ונחלקה לשבעה קנים היוצאים ממנה" (אברבאנל). ורבי יצחק עראמה לומד מהפירוט הרב הזה, על חשיבות הדיוק ביצירתה על-פי כל הדקדוקים המתבקשים ומכאן הקביל זאת לספר תורה שאם חסר בו פרט, הינו פסול. וכך כתב: "כמה הקפידה החכמה האלוקית במעשה המנורה, תבניתה וצלמה וזאת קומתה וצורתה, כי מלבד היותה קנה אחד באמצע ושלושה קנים יוצאים מצידה האחד ושלושה מצידה השני, הנה יש עוד לעיין ולא מעט בהימצא שמה שלושה מיני ציורים מתחלפים: גביעים, כפתורים ופרחים. וכן היות שלושה גביעים משוקדים בכל קנה וקנה כפתור ופרח. כפתור תחת שני הקנים ממנה, מלבד מה שהיו במנורה עצמה גביעים, כפתורים ופרחים. שכל אלו העניינים לא יאמן שבאו בתורה האלוקית במקרה וכאשר הזדמן, כי אות אחת מכל הספור הזה אם תחסר או תעדיף, הספר תורה כולו פסול" (עקידת יצחק, שער מט). והאלשיך הקדוש ממשיל את המנורה לאדם ולמעשיו: כל מעשה המנורה נעשה ללא צירוף חיצוני, הכל ממנה – גביעיה, כפתוריה, ופרחיה. כולם נעשו על-ידי הכאת הקורנס. וכך האדם "והתנאי היחיד להיעשות האדם מנורה טהורה הוא לקבל יסורין להתיך ולמרק כל חלאה, וזה "מקשה תיעשה המנורה", על-ידי הכאות כמקיש בקורנס – שהוא משל אל היסורין – תעשה המנורה". "וממנה יהיו" – שלא יהנה מהזולת. רק יסתפק בשלו, כי העושה כן לא ירום לבבו להתגאות". אבל הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מתייחס כלל לצורתה החיצונית של המנורה, כי אם לחשיבות תפקודה: "ואחר הושמה מנורה לפניו לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו נר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה" (מורה נבוכים ג, מה). וגם בעל "ספר החינוך" הולך בדרך הרמב"ם וכך הוא כותב: "שציוונו ה' להיות נר דולק בבית הקדוש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים. וכל עניין ההגדלה בו, כדי שיכניס האדם בלבו – כשיראה – מורא וענווה. וכבר אמרנו כי במעשה הטוב תוכשר הנפש".