לאחר שקראתי את המאמר המדובר של יוסי קליין, ניגשתי לארון הספרים בביתי ושלפתי את מילון ספיר כדי לדייק בהגדרה. וכך כתוב שם: "דֵּקָדֵנְס [ש"ע; ז'] שקיעה תרבותית שלאחר תקופה של שיא או של רוויה". דבריו הבזויים של קליין נובעים מתוך מעמקי הדקדנס בו מצוי השמאל הקיצוני בישראל של ימינו המוביל אותו למחוזות הזיה וטרלול המסוגלים להפתיע בקיצוניותם כל פעם מחדש.
השמאל היה האליטה של החברה הישראלית מימי ראשית הציונות. הוא הנהיג את היישוב העברי והוביל את המדינה בשנותיה הראשונות. אך קרה לו משהו לאחר מלחמת ששת הימים, הוא התעייף. הדלק האידאולוגי שהוביל אותו החל להיגמר בעוד חלקים אחרים של העם, שהיו דתיים יותר וימניים יותר החלו להתעורר ולשאוף להובלה.
שקיעת השמאל הקיצוני בדקדנס של איבוד זהותו ואמונתו בצדקת דרכה של ישראל, לא מנעה ממנו להמשיך להחזיק במאחזי הכוח שלו. ככל שהימין הלך והתחזק בבחירות לכנסת, הלכה האליטה השמאלית קיצונית וביצרה את מאחזי הכוח עוקפי הדמוקרטיה שלה, בעיקר בתקשורת, במערכת המשפט ובאקדמיה. במשך יותר משלושים שנה אִפשר שלטון ימין חלש ומפוחד לגורמים הקיצוניים האלו להמשיך ולהחזיק במוקדי הכח האלו, על-אף שרצון העם היה הפוך, והוביל למצב בו גורמי ההשפעה החזקים ביותר במדינה פעלו בניגוד ליחסי הכוחות בפרלמנט הנבחר על-ידי הציבור.
נותני הטון הללו משכו את השיח הציבורי שמאלה באופן קיצוני, והשפיעו אף על דור הנסיכים של הליכוד שהרגיש צורך ליישר קו עם האליטה השמאלית בכדי לקבל מהם אישור על היותם ראויים להשתייך למשפחת הנאורות המדומה. הדברים הובעו בצורה נפלאה בנאומו של אולמרט בקיץ 2005, הקיץ בו גרשה ישראל 10,000 מתושביה מגוש-קטיף בכדי להקים בעזה מדינת טרור. בנאומו בניו יורק אמר אז אולמרט "עייפנו מלנצח" וביטא באופן מובהק את קריסת השמאל הקיצוני.
אך סוף-סוף, בשנים האחרונות הבין הימין כי עליו להתחיל למשול, הוא החל להילחם על מקומו גם במאחזי הכוח בהם אחז השמאל בכל כוחו ומתעקש להביא לידי ביטוי את קולם של כלל חלקי העם בעמדות הכוח במדינה. הציונות הדתית היוותה ומהווה חלק משמעותי מתוך המאבק הזה, אך ברור כי היא לא שם בגפה. רובו של העם, שגאה בזהותו היהודית, מאמין בצדקת דרכה של הציונות ובו בזמן פועל באופן אמיתי בהתאם לכללי המשחק הדמוקרטיים נוטל חלק ונותן גיבוי למאבק הזה.
איבוד אחיזתו הכמעט בלעדית במאחזי הכוח האלה, מעבירה את השמאל הקיצוני על דעתו. לפתע, ישנה בישראל דמוקרטיה אמיתית בה, רחמנא ליצלן, יש משמעות לרצונם של ההמונים. איבוד העשתונות הזה מוביל לאמירות הזויות ומנותקות מהמציאות כמו אלו של קליין. השמאל מנסה לשכנע את הציבור הישראלי כי הציונות הדתית, המהווה חלק מרכזי בשינוי האליטות בישראל, בעצם פועלת נגדו. למזלנו, הציבור הישראלי, גם בשמאל השפוי, מבין היטב כי הציונות הדתית אינה הדמון שמצייר קליין. לשמחתי, קליין וחבריו במערכת הארץ יוכלו להמשיך עם צעקות הגעוואלד שלהם, בעיני הישראלים הם כבר מזמן לא רלוונטיים.