אני חושב שהטוב האמיתי של האדם מתבטא אומנם במעשים הטובים אך אינו מתגלם בהם, כי בואו נודה על האמת: לא כל האנשים עושים מעשים טובים, לא כולם עוזרים לעניים, לא כולם עוצרים בפני ילד משוטט ברחוב ומגישים לו סנדוויץ קטן, או מעיל להתחמם בו. רוצה להגיד כי אם נאסוף את כל הטוב שבעולם ונמזוג אותו לכוס מים, אני חושב שהמעשים המכונים כטובים אולי ימלאו 10% מהכוס ואולי גם בזאת יש הגזמה. לדעתי יתרת הכוס תתמלא דווקא במעשים הקטנים, הטובים בהחלט אך החטופים מאלה שאיננו נותנים להם את תשומת ליבנו, מאלה שאנו נתקלים בהם אך חולפים עליהם מבלי להתעכב.
אישית אני חושב כי החיוך שאנו מעניקים איש לרעהו מבטא בחישוב סטטיסטי מדויק 90% מיתרת הכוס של המעשים הטובים "הקטנים" שאיננו מתעכבים עליהם ולא מתעדים אותם. חיוך התינוקות המקסים ששובה את ליבנו כלול בסל החישוב הסטטיסטי. ולמי שעוקב אחר החישוב המתמטי, נותרו עדיין 10% מיתרת 90% של הכוס המלאה, איפה הם בדיוק?
אם להשתמש במצלמות העירייה המוצבות במעברי החצייה, אזי הנהגים שעוצרים במעבר חצייה ומסמלים בחיוך לעוברים לעבור, על-אף ויכלו להתעלם מהם, הם אלה שמשלימים את הטיפות הקטנות שעוד נותרו למלא את כוס המים.
שני מקרים שתי תהיות
זה בלשון מתמטית יבשה והיום באתי לקרוא תיגר על החישוב המתמטי הזה כי מצאתי, בדרך המקרה, עוד שני מקרים שמערערים את הנוסחה המתמטית הזאת וקוראים תיגר עליה! כפי שנראה להלן, שני המקרים אינם כלולים על המעשים הגדולים וגם לא על החייכנים הקטנים, ואם-כן כפי שאומר הגשש החיוור: איפה הכסף! איפה הלך הכסף. להלן החשבון:
את הפסח האחרון עשיתי בארץ ורציתי לנצל את ההזדמנות ולבקר את אימא בבית הקברות בהרצליה. הפעם האחרונה שביקרתי אותה בהרצליה הייתה לפני 7 שנים, כן 7 שנים לא הייתי בארץ. ידיד אחד השאיל לי את האוטו שלו, נכון להגיד את הטרנטה שלו, וגם עליו תבוא ברכה. לקחתי את הטרנטה ונסעתי צפונה עם איילון, בדרך ממש במקרה המזגן של הטרנטה שבק חיים ואם לא די בכך, באמצע הנסיעה אני שם לב כי מחוג הבנזין עומד מתחת לאפס. להיתקע באיילון מלא זיעה בלי מזגן ובנזין, תסכימו איתי קצת לא נעים. המשכתי להרצליה על החיים ועל המוות. דבר ראשון נכנסתי לתחנת הדלק בפתח העיר וביקשתי למלא פול. יצא לי 18 שקל. מסתבר כי המחוג מקולקל וידידי רחב הלב נתן לי אוטו פול.
את נסיעת הנחס חתמתי כשהגעתי, באדיבות שלטי העירייה, אל בית העלמין החדש של העיר. מסתבר שפתחו בהרצליה עוד בית עלמין בלי שיודיעו מראש על כך. מספר מקומיים לא מדויקים במיוחד עזרו לי, בדרך לא דרך, להגיע אל בית העלמין הישן של הרצליה. וכאן מתחיל הסיוט האמיתי.
חלקת הקבר האבודה
חלמתי כל הדרך לאסוף בבית הקברות מניין ולהגיד קדיש על קברה של אימא, אבל בית הקברות מת היה ממש באותו יום, לא מניין ולא חצי מניין מצאתי, בקושי מצאתי איש צנום שניכש את העשבים סביב הקבר של יקירו. בכניסה לבית העלמין ניגשתי ישירות אל עמדת המחשב היכן אומר לך המחשב לפי שם הנפטר, כיצד לפלס את דרכך בסבך אלפי הקברים מסביבך, ולהגיע ישירות אל גוש וחלקת יקירך. אבל הייתה בעיה: עמדת המחשב הציבורית הייתה ללא מחשב והחבר'ה של חברה קדישא אינם, גם לא השאירו פתק בפתח המשרדים. השאלה מה יהיה אם יגיע לפתע פיתאום מת עלום וידרוש את זכויותיו מי יטפל בו?
בלית ברירה הלכתי לחפש בעצמי את קבר אימי, שעה שלמה סרקתי את הקברים ושום דבר, אימא הלכה לי לאיבוד. בבושת פנים חזרתי על עקבותי אל הטרנטה, מיואש כעוס נוטף זיעה ולפתע מישהו קורא לי מרחוק... זה היה מנכש העשבים - העדות החיה היחידה שפגשתי ביום הלוהט.
- "צריך עזרה או משהו?" הוא תפס אותי משוטט שעה שלמה בין הקברים, והסיק כי תועה אנוכי.
- תודה, לא חושב שאתה יכול לעזור, פשוט אני לא יכול לאתר את קברה של אימי גם אין מחשב ואיש לא נמצא במשרדים... תודה אדוני.
- "אולי בכל זאת אפשר לעזור, חכה שנייה אני מביא את הסלולר שלי מהאוטו אולי דרך האינטרנט אפשר למצוא את מספר החלקה". לא נתן לי לענות, טס לאוטו וחזר עם הסלולר.
חזר מתנשף והודיע לי חגיגות: "היום באינטרנט אפשר למצוא נסים ונפלאות, שמעתי פעם שיש אפליקציות שאתה מקיש את שם הנפטר והמחשב אומר לך באיזה בית עלמין קבור ומס' גוש וחלקה. מה שם אימא שלך".
- "שרה שבות"
- "תן לראות".
האינטרנט שאיכזב
שום דבר... חם מאוד היה באותו יום, שנינו בשמש, שנינו מזיעים, והוא מחפש ומתקתק ובעיקר מעודד אותי, הינה תן לי להכנס למשרד הפנים, אולי שם יש נמצא משהו. חצי שעה אולי יותר משוטטים באתרי המשרדים הממשלתיים ונאדה... דווקא אני הרמתי ידיים לפניו והוא בשלו מחפש ושום דבר. הוא נכשל במשימה ונפרד ממני בשתי מילים "לפחות ניסינו". נפרד ממני ואפילו את שמו אינני יודע. חצי שעה עמד איתי בשמש עם הסלולר שלו, גבר צנום, נראה אשכנזי, ולעצם העניין לא יישנה מוצאו אבל אני רוצה לזכור אותו וכל פרט שלו, זה היה מחזה מוזר.
המעשה של האיש המוזר עודד אותי, הפיח בי משהו מעודד - שעדיין העולם טוב ונאה. אמרתי בעולם שכזה אין דבר בלתי אפשרי. חזרתי על עקבותי ונכנסתי לבית העלמין. הייתי לבד עם עשרות אלפי מתים שוכבת איתם אימי ז"ל. כיוונתי את הראש לאותו ערב בו נקברה אימי, מרגע הגעתי, הזיהוי, אולם ההספדים, והליכתנו אחר המיטה בחושך אל חלקת הקבר. כיוונתי והלכתי בעקבות הצעדים, 2 דקות חלפו ואני עומד מול אימא.
יום למחרת ביקשתי לנצל את שהותי ולבקר ידיד נפש שנקלע לבית החולים. נסעתי לוולפסון והפעם וויתרתי על הטרנטה והשכלתי להשתמש בדן. יצאתי מבית החולים וניגשתי לתחנת האוטובוסים ממתין לשלי. ישבתי בתחנה ליד אישה שנראית דתייה כבת שישים פלוס. זה היה אחה"צ של יום שישי.
פגישה מקרית בתחנת דן
אין לי מושג על שום מה, יש בי את הדפקט הזה, פניתי לאישה בשאלה ישירה: "מה עושה גברתי כאן". ענתה לי וכאילו המתינה לשאלה הזאת במיוחד: "אני בשליחות כאן, עושה את השליחות שלי"
- הא... אז אני מבין שאת מתנדבת כאן שבאה לעזור לחולים מסוימים?
- כן אני עוזרת לחולה מסוים משותק ולמעשה הוא צמח.
- בן כמה החולה?
- בן 22, אני סבתא שלו.
- מצטער לשמוע גברתי אבל איך זה קרה? תאונה?
- כן תאונה, הוא היה בן ארבע כשזה קרה ומאז הוא נמצא כאן בוולפסון ואני לידו, יום יום, 18 שנה מגיעה מדי יום בשעה קבועה לחדר שלו, זה הבית השני שלי, מאכילה אותו, מלבישה, עושה לו תרפיה, אני כבר מקצועית בתחום.
בדיוק באותו הרגע עברה אישה לידינו, החליפה איתה מספר מילים ועלתה לאחד האוטובוסים. הסבירה לי שהיא מבית החולים. שאלתי "גם היא עוזרת למישהו?", ענתה לי: "לא, היא רופאה, נשמה טובה".
האוטובוס של שנינו איחר, וכאילו ניצלה את הזמן האבוד הזה לשטוח בפני את ה-אני מאמין שלה: "אני מאמינה שלכל אחד מבני אנוש יש ייעוד, משימה, או כמו שאתה אומר שליחות, והשליחות שלי היא לטפל בנכדי אהובי, כך אני רואה את הדברים".
לא הספקתי לקלוט את דבריה ולהשיב והאוטובוס שלה הגיע. היא נפרדה ממני בחיוך וזרקה לעברי את צמד המילים "נתראה בשמחות". התעשתתי ועניתי "בטוח מאה אחוז. היה לי נעים גברתי, שבת שלום".
השאלה המתמטית: היכן לשבץ בדיוק את שני האנשים, זו מבית החולים וההוא מבית העלמין, על איזה "מעשה טוב" מעשיהם נמנים? ואולי על שום קבוצה הם נמנים, כאנשים שמחייכים לנו, או כנהגים שמחייכים ועוצרים לאלה שעומדים במעבר