במשך עשרות בשנים עיצבה "מבט" - מהדורת החדשות של הערוץ הראשון - את פניה של התודעה הישראלית. חדשים לבקרים נחשפו בה סיפורים שהרעידו את אמות הספים במדינה. באולפנה הצנוע, שברוממה, התייצבו עיתונאים דגולים, שהפכו במרוצת הזמן לאבן שואבת בתקשורת שלנו.
עד לרגעה האחרון והטראגי שלה, שבו נאלצה להוציא, בעל-כורחה, את נשמתה - נותרה "מבט" בגדר של סמל לעידן מרשים ועתיר-השפעה, שנחתם בהינף יד, בגסות מבישה וברגל דורסנית, של קומיסרים פוליטיים, חסרי לב מבין.
ולא רק שהרגו, במחי יד אחת, את השידור הציבורי - הם גם דאגו לקבור אותו קבורת-חמור, כפי שהיטיב לבטא את כאב הסגירה
יעקב אחימאיר, מי שהיה אחד הטאלנטים הבולטים והמוכשרים של "מבט", ושלאורך השנים נתן את נשמתו לשידור הציבורי, כמו יתר עמיתיו השדרנים, .
הייתה לי הזכות הגדולה למלא את מקומו של אחימאיר, כעורך חדשות ב"
קול ישראל", בימים שבהם הוא נקרא לשמש כעורך השעה העברית של ה"בי.בי.סי." האנגלי. היה זה בתחילת שנות ה-60 של המאה החולפת, בעת שמימנתי בדרך זו את לימודי באוניברסיטה העברית.
חממה מקצועית
באותה עת גם נפל בחלקי לעבוד לצידם של כמה מהאנשים המוכשרים ביותר ב
רשות השידור, כשדסק החדשות של "קול ישראל" היווה חממה מקצועית מאתגרת, שבה לא רק הוקנה לנו פרק בהלכות עריכה תקינה ומוקפדת לשמה, אלא הושם גם דגש מיוחד על עברית נקייה וחפה משגיאות, בהנחייתו של העורך הלשוני המיתולוגי של הרדיו דאז, אבא בן-דוד..
ועכשיו רק נותר ליילל על הרקויאם. אין שום ספק שקבורת החמור של רשות השידור אינה אלא סיומה של התפתחות פוליטית, שבקצה שלה נמצאים מאות עובדים ומיליארדי שקלים. רק ימים יגידו אם התאגיד החדש שהוקם במקומה יצליח, אומנם, להיכנס לנעליה הגדולות.
כך או אחרת, ברור מאליו שהגוף החדש יהיה ללא שאר הרוח שהיה עד עכשיו לרשות השידור. כל שנותר הוא ממש לקוות שהחדשות שישודרו בגוף החדש - לא יהיו, חלילה וחס, הנחיות מגבוה. אחרי ככלות הכל יש לזכור שמדינת ישראל נזקקת לחדשות חופשיות בגוף השידור הממלכתי שלה, ללא התערבות קומיסרים מטעם.