בובת-תינוק העולה בלהבות, ארון-קבורה שחור, וחבל-תלייה הבולט לצידם, הוצבו השבוע לעיני קהל-צופים, במפגן של שנאה מצמררת. אלא שמאחורי המפגן המזוויע לא התייצבה כת השטן. הפעם היו אלה אוהדיה השרופים של
מכבי תל אביב, שטרחו להפגין בכך את איבתם התהומית ליריבתם הספורטיבית בלב ובנפש, הפועל תל אביב.
זו הדרך שבה ביקשו אוהדי קבוצת הכדורגל הצהובה לבטא באמצעותה את שמחתם הרבה לאידה של היריבה האדומה ולירידתה לליגה הלאומית. הם אף הגדילו עשות כשטרחו לפזר באזור האצטדיון עשרות מודעות-אבל, שבהן נאמר: " באושר רב ובלב שלם אנו מודיעים על פטירתו של מועדון הפועל תל אביב ז"ל".
לאיבה תהומית, מסתבר, אין גבולות. היא חוצה את השדה הפוליטי וגולשת עמוק גם אל הספורט. בעבר הייתה זו אלימות "לה פמיליה" כלפי המתחרה הערבית מסכנין, כשייחלה לא אחת לקיצה הקרוב, וכשמאחוריה עמדו אוהדיה המושבעים של בית"ר ירושלים. אחר כך התנחלה האלימות גם בעימותים שנערכו חדשים לבקרים בין "הפועל" לבין בית"ר, שבמהלכם הושמעו קריאות-גנאי גזעניות.
ללא סובלנות
אז האשמה לא רובצת על אוהדי מכבי בלבד. שהרי אין להתעלם מן העובדה שגם ידי האוהדים של "הפועל" היו לא אחת במעל. גיליון ה"הישגים" שלהם בעבר מונה, בין השאר, שירי-שנאה, קריאות גזעניות, התעללות בבעלי חיים, אלימות פיזית, הערות מעליבות וקריאות מחתרתיות.
אחרי ככלות הכל אמור ענף הספורט - התחום התחרותי ביותר אחרי הפוליטיקה - להוות רק עוד כלי לקידום הסובלנות ולקבלתו של השונה והאחר. אלא שזה אינו המצב - על אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים בספורט העממי ביותר - כדורגל.
אם אין די בכך, הרי שהקרן החדשה לישראל מדווחת על עליה חדה במקרי האלימות הגזענית ביציעי ליגת העל. מסתבר שביתר ירושלים היא זו שמחזיקה בניקוד השלילי הגבוה ביותר. כך או אחרת, הסטיגמה בארץ היא שחלק מאוהדיה בוחלים בנוכחות שחקן ערבי ונוהגים לקלל כל אחד שכזה המשחק כנגדם.
זה בדיוק המקום להודות שאלימות מילולית ופיזית על-ידי אוהדים הינה תופעה נפוצה למדי, המתרחשת לרוב כשהדברים אמורים ביריבות בין קבוצות, וכוללת בעיקר שירים גזעניים בגנותם של הקבוצה הירידה ושחקניה. הגיעה העת לעשות לזה סוף.