מאה חמישים שנה בלבד – הרף עין במונחי הנצח – חוצצים בין ביקוריהם המתוקשרים של שני אישים אמריקנים מפורסמים בארץ ישראל, ושניהם בחודש אייר-מאי. במאי 1857 הגיע ארצה הסופר והעיתונאי האמריקני הנודע מרק טווין, שתיעד בספרו בעל השם הציני 'מסע תענוגות בארץ ישראל', את מצבה העגום של "הארץ המקוללת, השוממה, נטולת בני אדם".
באותו חודש מאי, אבל באיחור 'קל' של 150 שנה, ביקר בירושלים עוד אמריקני מפורסם, הנשיא ה-45 טראמפ, שלא חדל להלל את יופיה ומחמדיה, ואת הערצתו כלפי יהודיה. רק 150 שנה – וההבדל תהומי, עמוק מיני ים, בלתי נתפס.
מרק טוויין, נוצרי, שהגיע ארצה במסע צליינות, סיכם את חולָייהָ של הארץ השוממה, בתיאורים מצמיתים, בספרו הפופולרי. תיאוריו על מציאות ציה וצלמוות, מרסקים לחלוטין את טענת השווא של הערבים הפלשתינים, כאילו אבותיהם ישבו בארץ הזו מדורי דורות. תיאוריו הפלסטיים מתעדים ארץ שוממה, דהויה, דוויה; נטולת צל ובני אדם. ממש הפוך מכל הפנטזיות הכוזבות של טיבי וחבר מרעיו. אבל כבר התרגלנו לתרבות השקר הזו, לנכבא חרטא.
כך בדיוק נראתה הארץ לעיני טוויין: "מכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים, המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה, שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".
ריקים מאדם
בפרק אחר הוא חוזר לתיאוריו הדיכאוניים: "לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש... בכל מרחב השממה סביבנו, לא היה אפילו קמצוץ צל, וניצלינו קשות בשמש היוקדת. כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה (ישעיבו ל"ב), אין ביטוי יפה מזה בכל התנ"ך... לבטא ארץ צחיחה, חשופה, קירחת זו... המדבריות הללו ריקים מאדם, תילים דהויים אלה של שממה"...
תיאוריו את ירושלים עגומים לא פחות: "מצורעים, נכים, סומים ומטורפים, מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' ניצחי... ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה".
וכך זה נמשך ונמשך, לאורך כל תיאור המסע הקדורני: רק עגמימות מכמירה, נטולת חיוך, שמעליה שמש קופחת ללא טיפת צל, ומסביב יובש ושממה, כיעור, עוני מחליא, גהינום עלי אדמות, ארץ ציה וצלמוות.
מאה וחמישים שנה מאוחר יותר, במאי 2017, מגיע ארצה אמריקני נוסף, האזרח מס' 1, ופיו אינו חדל מלהתפעל מול יופיה של הארץ ויהודיה. כך אמר במוזאון ישראל: "אני נפעם מההישגים שלכם. מתוך הקשיים הצלחתם ליצור כאן את אחת המדינות השופעת בעולם, ארץ עשירה לא רק בהיסטוריה, בתרבות ובהזדמנויות, אלא במיוחד ברוח... בניתם פה, כאן במקום הזה, עתיד שאנשים אחרים אפילו לא העזו לנסות להקים. בישראל יהודים חופשיים לחרוש את האדמה וללמד את הילדים שלהם להתפלל לאלוקים בארץ אבותיהם הקדומה".
שברה שיאים
ולגבי ירושלים: "העיר הזאת, שאין דומה לה בעולם, מייצגת את הכמיהה של הלב האנושי לדעת ולעבוד את אלוקים. ירושלים משמשת תזכורת לכך שאפשר לחיות בשיגשוג, נגד כל הסיכויים. כשמסתכלים על העיר המקסימה הזו... אנחנו רואים שההבטחה של אלוקים למרפא, היטיבה עם הרבה מאוד אנשים... יברך הא-ל את הארץ המובטחת, יברך הא-ל את מדינת ישראל"...
האם הנשיא טראמפ קרא את טוויין, הבין שהכל התהפך מאז, ונתן לכך ביטוי בנאומו המסכם? אין שום ספק: במרוצת 150 שנה שחלפו בין שני הביקורים, באמת התהפך הכל. מן הקצה אל הקצה. כשטוויין ביקר בארץ הקודש המנוּונת, חיו בה (על-פי מיפקד 1860) רק 10,639 יהודים (כולל יהודי צידון שנמנו אז עם יהודי א"י). היום נושאת הארץ את מספר היהודים הגדול ביותר שחיו בה מאז ומעולם – 6.5 מיליון (ועוד 2.1 לא יהודים, כולל עולים מרוסיה חסרי דת).
אפילו לא 150 שנה חלפו מאז החלה הארץ לתת פירותיה בעין יפה, כהגדרת רש"י את סימני הגאולה. אולי 135 שנה (אם נתחיל למנות את תחילת המהפכה עם בוא העלייה הראשונה בתרמ"ב), ואולי פחות, רק 113 שנה, אם נמנה מאז תחילת המעשה הציוני, בתחילת העלייה השנייה.
בכל אותן שנים מעטות שברה ישראל שיאים בינלאומיים מכל בחינה: זו הארץ היחידה שבה היערות מתרחבים, המידבר מוּדְבָּר, והתנובה החקלאית שוברת שיאים: הדקל הישראלי מייצר 182 ק"ג, לעומת 17 ק"ג בעולם; דונם כותנה נותן 245 ק"ג, פי 3.5 בממוצע העולמי; והפרה מניבה ממוצע של 11.4 ליטר לשנה, פי שניים מהפרה האירופית.
ולא נגענו בכלכלה המשגשגת, בשיעורי הצמיחה המדהימים (4-5%), בהישגי תעשיית החלל והייטק, ועוד, שבעטיים העפילה ישראל למקום 7 בעולם, במדד האושר העולמי (כולל רוב מכלל ערביי ישראל), מקרב 124 משתתפות הסקר.
רק 150 שנה – והמהפך עצום ונורא הוד, בלתי נתפס: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".