סערת העירום בפסטיבל ישראל, סערת השמעת השיר של המשורר הפלשתיני דרוויש על-ידי הזמרת מירה עוואד, ומעל לכל הסערה הגדולה בגינו של הקוד האתי - ממחישות לעין כל את קיומה של משטרת-מחשבות שלטונית בישראל, שעליה מופקדים, בשיתוף-פעולה הדוק במיוחד, שר החינוך,
נפתלי בנט, ושרת התרבות,
מירי רגב.
אלא שהצמד הזה יודע כמובן, בסתר-ליבו, שאין לגזירות מקארתיסטיות כאלה שום בדל-סיכוי להצליח, באשר הטריומוויראט - של האמנים, השחקנים והמרצים - מחוסן כבר מזמן מן הנגע הזה, ובשום פנים לא יתן את ידו למימוש המזימה של סתימת הפיות.
אחרי שוך סערת העירום וסערת
מחמוד דרוויש, תתברר גם סערת הקוד האתי כעוד סערה בכוס-מים בלבד - מין סערה בנוסח כשר, אבל עם זאת גם מסריח מאוד. אז הגיעה העת שבנט יפנים את כישלון השליחות שהטיל על כשר, באשר אין בדל-סיכוי שהמועצה להשכלה גבוהה תאשר את הקוד הפרוץ שהכין עבורו פילוסוף-חצרו..
אבן יסוד
אז מי שבכל זאת עדיין משלה את עצמו במימוש אפשרי של הקוד האמור - כדאי שישית את ליבו לעובדה שאין למסמך של אסא כשר כל תוקף חוקי, מלבד היותו יח"צנות של ממש, ועל כן הוא נידון כבר מראש לפסילה.
עם זאת, ראוי להודות שהדברים אמורים בניסיון נואל להגביל את
חופש הביטוי ולפגוע בכך בהתנהלות הדמוקרטית האקדמית המתקיימת, עדיין, במוסדות האקדמאיים בישראל. אחרי ככלות הכל, יש לזכור שהקביעה לגבי הקוד ודרכי-אכיפתו מחויבת, למעשה, על-ידי המוסד האקדמי עצמו, ללא כל התערבות חיצונית מצד גורמים שלטוניים.
בשורה התחתונה אף ראוי להזכיר שהיכולת להתבטא באופן חופשי, ללא כל חשש מסנקציות פוליטיות, היא אבן היסוד של אקדמיה חופשית. בהקשר לכך נאמנים עלינו דבריו של נשיא המדינה (ולמי ששכח - גם איש הימין) רובי ריבלין: "חופש המחשבה, הדעה והיצירה, הוא לשד-חייהם של האמנות, המדע והדמוקרטיה הישראלית, ואלה אינם רכושו של איש". גם לא של בנט או רגב.