ראש הממשלה,
בנימין נתניהו,
אמר (יום ב', 26.6.17) בשבוע הסייבר של אוניברסיטת תל אביב שמבחינתה של ישראל, הסייבר הוא מצד אחד איום ממשי, אבל במקביל הוא מנוע צמיחה כלכלי. נתניהו ציין שיש בישראל יותר מ-600 סטארט-אפים בתחום זה, מה שהופך את המדינה למרכז ידע עולמי ובכירי התעשיה משחרים לפתחה. אבל האם המדינה עושה הכל על-מנת לקדם את התעשיה הזו וכדי לייצר לה עתודה לעוד שנים רבות?
נושא הסייבר עלה גם בכנס הרצליה, שנערך בשבוע שעבר במסגרת פאנל שעסק באתגרי המדיניות בעידן המהפכה הטכנולוגית. אחד המשתתפים בו היה תא"ל (מיל')
נדב צפריר, לשעבר מפקד יחידה 8200 של צה"ל וכיום שותף ומנכ"ל
Team8. צפריר ציין שנתניהו הציב יעד שלפיו בתוך חמש שנים, הסייבר הישראלי צריך להיות 20% מהתעשיה העולמית, ששווייה הנוכחי הוא 100 מיליארד דולר. לדבריו, זהו יעד בר-השגה, והוא העריך שכבר כיום ענף הסייבר הישראלי מהווה 10% ממנה.
בתשובה לשאלה האם המדינה מסייעת לפיתוח תעשיית הסייבר אמר צפריר שהיא לא צריכה לייצר חדשנות אלא לייצר אקו-סיסטם, שעל בסיסו יוכלו החברות לצמוח. האם קובעי המדיניות עומדים ביעד זה? לדברי צפריר התשובה, למרבה הצער, שלילית. מדוע? הוא שם את האצבע על גורם אחד מרכזי: החינוך הטכנולוגי. צפריר אמר שלצערו, החינוך הטכנולוגי מאוד מוגבל, למרות המאמצים שנעשים בשנים האחרונות. אלה, ציין, עדיין לא מספקים את צרכי המשק והתעשיה. לדבריו, התוצאה היא שבעתיד הלא רחוק אנחנו עלולים לאבד את היתרון שלנו - ההון האנושי.
צפריר הוסיף שבית הספר הכי טוב להכשרת אנשי סייבר ומחשבים הוא צה"ל, על יחידות העלית שלו בתחום, ורוב המומחים לסייבר מגיעים משורות הצבא (הוא עצמו דוגמה לכך). אלא שהוא הסביר שזו מציאות לא טבעית, כי אין זה תפקידו של הצבא לעשות את מה שמערכת החינוך הייתה צריכה לעשות.
אולם, צפריר שמר על אופטימיות ואמר ש-"המדינה בסך-הכל מאפשרת את קיומה של תעשיית הסייבר הישראלית הגדולה ולא מפריעה. גם זה משהו שלא מובן מאליו בכלל".
צפריר לא חידש שום דבר בהבעת עמדתו. שוב ושוב אנחנו נתקלים בתופעה שלפיה המדינה מכירה בחשיבות הערך של תחום מסוים, מקצה לו משאבים שיאפשרו לו לפעול אבל לא משקיעה בחינוך, שאמור לייצר את הדור הבא של אנשי הסייבר. אלה שיעשו זאת בצבא ובאזרחות - בארץ ובעולם. קובעי המדיניות צמודים למסגרות לימוד והכשרת תלמידים וכוח אדם שלא השתנו במשך שנים.
כך, לדברי צפריר, כמעט כל תחום בחיים השתנה ולא נראה כמו שהיה לפני 30 שנים, ורק מערכת החינוך עדיין מתבססת על הפורמט המיושן של כיתה, מורה, לוח וגיר. התלמידים שמגיעים בבוקר לבית הספר נקלעים למציאות הפוכה ממה שהם מכירים בבית, כמה דקות לפני שנכנסו לכיתה. נעשו ונעשות פעולות בשטח זה, אבל הקצב איטי, ההחלטות מתקבלות באיחור ומערכת החינוך לא מדביקה את קצב החדשנות הטכנולוגית.
בעיה דומה - במערכת הבריאות
זה לא קורה רק בסייבר: גם בתחום הבריאות, ובפרט ביישום ה-BiG Data בה - נושא שעלה אף הוא בכנס הרצליה - יש למדינה מה לשפר.
אחד המשתתפים בפאנל שעסק בנושא זה היה פרופ'
רוני גמזו, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות וכיום מנכ"ל בית החולים איכילוב. פרופ' גמזו
אמר שהחדשנות בעולם הבריאות היא מדהימה ובעלת פוטנציאל לשפר את הטיפול והשירות למטופל, אבל היא עדיין בשוליים. בתי החולים וקופות החולים עדיין עובדים בשיטות שהיו נהוגות בימי קום המדינה: חדרים צרים במרפאות, רופא שצריך לקבל חולה בכל שמונה דקות ומערכת בתי חולים שעדיין לא הפנימה את החדשנות.
לדברי פרופ' גמזו, הסייבר והבריאות הם דוגמאות לצונאמי הדיגיטלי שאנחנו חווים בימים אלה. האם מקבלי ההחלטות ערוכים לקראת הצונאמי? התשובה שלילית - כך ציין. מניסיונו כמנכ"ל משרד ממשלתי, אמר, המדיניות היא של כיבוי שריפות ותכנון לעוד 15 שנים הוא לא ב-דנ"א של מקבלי ההחלטות שם. הוא קיים, אבל במינונים נמוכים ביותר
מדברים הרבה על רפואה אונליין ושיטות מתקדמות לטיפול בחולים, אבל אנחנו עדיין רחוקים מזה. הבריאות הדיגיטלית נשענת על Big Data ולזה אין תקצוב, אין תעדוף ממשלתי. גם כאן, כמו בסייבר, המדינה מתקצבת את מערכת הבריאות כדי שתפעל אבל לא מייצרת את האקו-סיסטם שיאפשר את יצירת החדשנות.
"יש במערכת הבריאות מידע בהיקפים אדירים, שיכול לשמש לכלים בידי רופאים ומקבלי החלטות ולהציל חיים, אבל המדינה לא משקיעה בזה. היא מאפשרת ליצור חדשנות שפועלת במסגרת המגבלות שלה, אבל זה לא מספיק", אמר פרופ' גמזו. "השאיפה היא שמקבלי ההחלטות יצאו מאזור הנוחות שלהם, יצללו לעומק תחומי החדשנות שהופכים את ישראל למובילה טכנולוגית עולמית ויקצו משאבים על-מנת לחולל את השינוי שובר השוויון, לפני שיהיה מאוחר מדי".