בשעת צרה אישית, כאשר נראה כי כלו כל הקיצים, כי אבדה כל תקווה ו"אין מה לעשות", נושא האדם המצוי את עיניו אל "סמכות עליונה" בתקווה שהיא תהיה זו שתמצא לו את הפתרון למצוקותיו. אנשים מאמינים פונים בתפילת-תחינה לאביהם שבשמיים, אולי קוראים פרקי תהילים מתוך אמונה שיתרחש להם נס; אחרים מנסים למצוא מזור לחולי הקיומי המאיים בבקשת עזרה המופנית אל הסמכות האזרחית העליונה - השלטון, הממשלה.
אבל כנראה שרק אלוהים מאזין ואילו ממשלות, למרבה הצער, אינן מסוגלות לשמוע את זעקות הכאב והחרדה של נכים, חולים ורעבים, אינן יכולות להבחין באימה המשתקת את אלה הנאלצים לצור על-פי הצלוחית ואינן קשובות להמיית ליבו של העם הגדול והרב שאינו יודע כיצד להיחלץ מן המצוקות של היום-יום.
ממשלות כנראה אינן בנויות להאזין לרחשי הלב של עמיהן ועל כן גם, בדרך כלל, אינן עושות בזמן הנכון מעשה ראוי לפתרון המצוקה המחמירה, בעיקר בתחום יוקר המגורים והמחיה. למרבה השמחה התרחש לנו כאילו נס. סוף-סוף מישהו מטה אוזן ומוכן לשמוע. במשרד האוצר בראשות
משה כחלון עושים לילות כימים כדי להציג בפני הציבור את הפתרון הנדרש לארץ הטובה הזו ולעמה רב הסבל. תוצאת מעשיות בשטח עדיין לא ראינו, אבל הם מנסים. וגם זה משהו.
אמצעי ייצור לא חסרים במשק הישראלי; כוח אדם מיומן ומנוסה מצוי בשפע; ידע טכנולוגי מעולה ורב השראה לא חסר וכל העולם יודע זאת; וגם הארץ הזו, נחלת אבותינו, טובה היא. ערכי היסוד של הארץ הזאת דמוקרטיים, יהודיים ומוסריים; מערכת ההשכלה הגבוהה שלה רחבה ומפוארת; הארץ הזאת יכולה להיות - ואולי גם תהיה - השער שבין מערב לערב; היא מוצב המשמר הקדמי של תרבות המערב והדמוקרטיה על גבולותיו הקרובים של עולם איסלאמי פנאטי המאיים על קיומו של העולם המערבי. כל מה שדרוש לה עכשיו כדי להניע את גלגליה מחדש אל זריחה, אל צמיחה, אל החזרת הכבוד העצמי נוכח גל שחיתות גואה - זו מנהיגות יציבה ונחושה. לא מנהיגות נגררת הנכנעת ללחצי מיעוט חרדי, מנהיגות האצה השכם והערב ליהנות מטיולים זוגיים ברחבי העולם, אלא מנהיגות בעלת חזון שתדע להתוות את הדרך הנכונה, אף אם תהיה "ארוכה, קשה ורבה".
כאשר עלו מרגלי עם ישראל לתור את הארץ בדרכם מגלות מצרים לשוב אל מולדתם הישנה/חדשה הם גילו כי "טובה הארץ מאוד מאד", אך אליה וקוץ בה: נפילים מפחידים יושבים בארץ וכיבוש נחלתם הוא "בלתי אפשרי". חוות הדעת של המרגלים ההם לא החזיקה מים. הענקים המפחידים בעריהם הבצורות לא עמדו נוכח תעצומות הנפש ואומץ הלב של העם שנלחם על יכולת התנחלותו המחודשת במולדת כיסופיו. רק בדבר אחד צדקו המרגלים ההם: הארץ הזו, אז והיום, הייתה ועודנה טובה.