הר-הבית הוא כיום, ללא צל של ספק, האתר הנפיץ במזרח התיכון. כל שעדיין נותר הוא ניצוץ קטנטן שיצית את האש לממדים נרחבים ללא גבול. זו, מן הסתם, תתפשט חיש מהר, ויקשה ביותר להשתלט על כמותה.
זו, כמובן, תחזית די-קודרת, אך עם זאת גם ריאלית מאוד. ושלא תהיה אף לרגע טעות: מוקד התבערה איננו הפיגוע הרצחני, שבו נהרגו שני לוחמי מג"ב, אלא דווקא השימוש בגלאי המתכת, שאותם מתעקשת המשטרה להציב.
למרבה האירוניה מתברר בעליל שתועלתם של גלאי המתכת פחותה מנזקם. העובדות שעל פני השטח מורות על ההפכא מסתברא, כאשר גלאי המתכת, שנועדו בעצם למנוע פיגועים - דווקא הופכים להיות הגורם להתרחשותם. אחרי ככלות הכל, הצבת הגלאים היא בבחינת סדין אדום למתפללים המוסלמים.
התנערות
כך או אחרת, לית מאן דפליג שגלאי המתכת מצליחים לחולל מחלוקת מדינית, שמאיימת לא רק על יחסיה של ישראל עם הרשות הפלשתינית, אלא גם על מארג היחסים העדינים עם מדינות כמו ירדן ומצרים, החתומות על הסכם של שלום עם ישראל.
וזה בדיוק המקום להזכיר שגלאי המתכת אינם בחזקת סמלים לאומיים. מכל מקום ברור שאין להשתמש בהם כמבחן לריבונות ישראלית על הר-הבית. הצבתם הפזיזה בו היא בסך-הכל תוצאה אומללה של מחלוקת בין השב"כ וצה"ל, שהתנגדו לצעד הזה בכל תוקף, לבין המשטרה שהתעקשה עליו.
הגיעה, לפיכך, העת להתנער ממאבקים של יוקרה, שלשווא ניטשים בין שני הצדדים, ולמצוא במקומם תחליפים יעילים. השארת גלאי המתכת על-כנם רק עלולה לדרדר עוד יותר את המצב הקיים ולגרור בעקבותיה התקלחות אלימה לא רק ברחבי ירושלים עצמה, אלא גם ברחבי העולם הערבי.