אחרי שגמר להעתיק הגיגים מדיניים מבנט, ראש הממשלה עבר להעתקות מליברמן. מדובר כמובן לתוכנית למסור לפלשתינים את ואדי ערה תמורת גוש-עציון, במסגרת 'חילופי שטחים'. המשמעות של הרעיון השמאלני העתיק וההזוי הקרוי 'חילופי שטחים', למי ששכח, היא שישראל לא תיסוג משטח אחד המצוי בידיה אלא משטח אחר שנמצא בשליטתה. אלו למעשה ה'חילופים'...
האם במסגרת התוכנית הגאונית הזו, הפלשתינים יקבלו גם את שני היישובים היהודיים מי-עמי וקציר? הרי לא מדובר בהתנחלויות שעקירה שלהם היא מעשה טבעי ומובן בכל העולם. בכל זאת, יישובים ישראלים מובהקים. מי עמי הוא יישוב ותיק, שהוקם כבר בשנת תשכ"ג, 1963, כחלק מתוכנית 'מצודות הספר', תוכנית של הקרן הקיימת לישראל להקים יישובים לאורך הקו-הירוק כדי לשמור עליו, ואוזרח בדיוק לפני 50 שנה, בכ"ה באב תשכ"ז, 31 באוגוסט 1967. היישוב קציר, היישוב הדרומי ביותר של תוכנית המצפים בגליל, הוקם בחודש מאי 1982 כחלק מתוכנית להקמת יישובים יהודיים משני עברי הקו הירוק בין עמק עירון לג'נין. מה יהיה איתם?
גם לא הצלחתי ממש להבין, האם התוכנית של נתניהו למסור לפלשתינים את ואדי ערה כוללת גם את כביש ואדי ערה, ציר התנועה העיקרי ממישור החוף לצפון הארץ? אשמח לקבל מביבי הבהרה (שבשבילה הוא יצטרך כמובן לשאול את ליברמן למה הוא התכוון, כדי לדעת מה לענות לי...)
חילופי שטחים בוואדי ערה
ובחזרה לרעיון חילופי השטחים. אני מוכן להתחייב שהן נתניהו והן ליברמן, לא מודעים בכלל לעובדה ההיסטורית, שוואדי ערה נמצא בידי ישראל לא כתוצאה מהמציאות הצבאית שבה הסתיימה מלחמת העצמאות, אלא כתוצאה מהסכם מדיני בין ישראל לירדן, בהנהגת עבדאללה
מלך ירדן – לא הנוכחי כמובן אלא הסבא-רבא שלו – שבמסגרתם ישראל העבירה לירדנים שטחים לא הרחק מהר חברון.
בי"ח באדר תש"ט, 19 במרס 1949, שבוע אחרי שיחרור אילת והסיום המעשי של מלחמת העצמאות, הגיעו לארמון המלך עבדאללה בעיירה שונה שבמזרח עמק הירדן שני אורחים לא שיגרתיים, שני קצינים בכירים בצבא ההגנה לישראל שזה לא מכבר הוקם: סא"ל משה דיין ורס"ן יהושפט הרכבי, לימים ראש אמ"ן, שדיבר ערבית צחה. דיין ביקש מהמלך הירדני שירדן תמסור למדינת ישראל הצעירה אפשרות לחבר את מישור החוף היהודי עם עמק יזרעאל דרך ואדי ערה, ושבגבולות ישראל במשולש ייכללו מקומות אסטרטגיים שיאפשרו הגנה על מישור החוף היהודי.
הדרישה לקבלת ואדי ערה הייתה ברורה: מדובר באחד מצירי הרוחב האסטרטגיים ההיסטוריים של ארץ ישראל. למעשה, עד שלהי שנת 1973, כשנפתח כביש ואדי מילק, לא הייתה דרך חלופית המחברת את מישור החוף עם העמקים, לבד מצירי תנועה ארוכים ומפותלים דרך השומרון, או סיבוב ענק דרך חיפה והכרמל.
לא רק הכביש היה חשוב. הר אלכסנדר, שעל כתפו שוכנת העיר אום אל-פחם, הוא נקודת תצפית גבוהה החולשת על האזור כולו. מסיבה זו דרש דיין מעבדאללה שהשטח יועבר לשליטה ישראלית, ולא היסס לאיים כי ישראל תכבוש אותו בכוח צבאי במידה ולא יוסכם על כך בדיונים. בסופו של דבר הסכים עבדאללה להעביר את קו העמדות של הלגיון בשרון מזרחה, ולהשאיר בידי ישראל את ואדי ערה. בתמורה נסוגה ישראל משטחים במורדות המערביים והדרומיים של הר חברון, אזור העיירה דהריה, שהיו בידי צה"ל. אלו היו חילופי שטחים אמיתיים.
השיחות החשאיות עם עבדאללה התנהלו במקביל למו"מ הרשמי על שביתת הנשק ברודוס, וההבנות הסודיות עוגנו באותו הסכם שנחתם בין ישראל וירדן בד' בניסן תש"ט, 3 באפריל 1949, כאילו הושגו במסגרתו. בכ"א באייר תש"ט, 20 במאי 1949 הועבר ואדי ערה לשליטה ישראלית, וכעבור חמישה ימים, בכ"ו באייר 25 במאי, נפתח הכביש לתנועה לראשונה מזה שנה וחצי, במבצע שקיבל את השם הטבעי 'קיצור דרך'.
תפיסת ביטחון אמיתית
התפיסה האסטרטגית של הצורך לשמור על צירי אורך ישראלים בשליטה ישראלית, באה לידי ביטוי גם ב
הסכם אוסלו.
יצחק רבין התעקש, במהלך כל הדיונים על הנסיגות במסגרת ההסכם, שלא לפגוע בצירי האורך העיקריים בשומרון, כביש חוצה-שומרון וכביש חוצה יהודה. רבין ז"ל, כאיש ביטחון אמיתי, הבין שבכל הסדר שלא יהיה, מדינת ישראל אינה יכולה ללא חיבורים בין מזרח ומערב בשליטתה המלאה. הכביש היחיד שרבין ויתר עליו – כנראה בגלל שנכנע ללחץ של
שמעון פרס, היה כביש חוצה מנשה (כביש 9 בחלקו המזרחי), שהיה אמור להיסלל במקביל לכביש ואדי ערה מדרום, באזור ג'נין. שטחים שתוכננו לכביש זה נמסרו לרשות הפלשתינית במסגרת הסכם אוסלו ב'.
אריאל שרון, כשעוד היה אריק הגדול, התעקש לשמור על צירים נוספים כמו כביש כפר-סבא-שכם-בקעת הירדן. בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה שהקיפה את כל ערביי ישראל, נסגר כביש ואדי ערה לתנועה בידי ערביי האזור לתקופה של כשבועיים. עומסי התנועה בכביש ואדי מילק היו אז כבדים מנשוא.
על כך שלנתניהו וליברמן אין את ההבנה הביטחונית שהייתה לבן-גוריון, דיין ואריק שרון (שעל כל אחד מהם אפשר להגיד הרבה מאוד מילים רעות – ואני גם אומר בשעת הצורך – אבל בהבנה הביטחונית שלהם אי-אפשר לכפור) אין מה להתפלא. אבל אני באמת סקרן לדעת מה חושבים נתניהו וליברמן (אם המילה חושבים בכלל תואמת את ההתנהלות שלהם), לגבי מסירת ציר תנועה כל כך אסטרטגי. כל תשובה הגיונית תתקבל בברכה.