בימים האחרונים שכך מעט האבק שהיתמר סביב "צחצוח החרבות" בין ארה"ב ל
קוריאה הצפונית. השיח הבוטה התפתח לאחרונה במהירות וגרר אליו גורמים נוספים, מהם בעלי חשיבות מכרעת כסין, ואחרים כיפן,
קוריאה הדרומית ומדינות נוספות באזור. במוקד ההתנצחות שתי שאלות: ניסויי הגרעין והטילים הבין-יבשתיים של קוריאה הצפונית, והתרגיל המשולב בין ארה"ב לקוריאה הדרומית, שהצפון רואה בו איום פוטנציאלי. דומה היה שהצדדים מתקרבים במהירות לעימות מזויין, שיהיה בעל משמעות כלל-עולמית. את הזירה "חיממה" גם החלטת מועצת הביטחון שהתקבלה ביוזמת ארה"ב, ב-5.8.17, ללא מתנגדים, בדבר הגברת הסנקציות הכלכליות על קוריאה הצפונית. ההחלטה היא תגובה על הניסויים בנשק לא קונבנציונלי שמהווים הפרה של החלטות קודמות של המועצה.
בדבריו הבוטים של טראמפ נגד קוריאה הצפונית, היו שלושה מסרים עיקריים: הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית הגיע לנקודת סף בה הוא מאיים על ארה"ב עצמה (וכמובן גם על רבים מהאינטרסים שלה באוקיינוס השקט, בראש וראשונה האי גואם); ארה"ב נחושה למנוע מצב שאיום זה יבשיל, לרבות באמצעות שימוש בנשק ככל שיידרש; ארה"ב מוכנה עדיין לנסות סנקציות כלכליות והדברות, אולם אלה יהיו אפקטיביות רק אם סין תפעיל על קוריאה הצפונית את מלוא השפעתה; אין די בהחלטת מוע"ב. בהמשך דרש טראמפ מסין, שקוריאה הצפונית היא למעשה מדינת-חסות סוררת שלה, לרסן את נשיא הצפון, קים ג'וּנג-און, בטענה שסין היא ספקית עיקרית ובנושאים רבים אפילו בלעדית של קוריאה הצפונית, לכן השפעתה מכרעת ולמעשה רק היא יכולה לרסנה ולמנוע עימות צבאי. דרישה זו השמיע הנשיא האמריקני שעה שבמקביל הוא מנהל קמפיין נגד הסכמי הסחר של ארה"ב עם סין, שלדבריו גורמים הפסדים גדולים לארה"ב, ומחוללים בריחת ידע ומקומות עבודה מארה"ב אליה. תרתי-ד'סיתרי?! - נראה שכן. הנחת העבודה של נשיא ארה"ב שסין היא שתרצה למנוע מלחמה אזורית שאינה נוחה לה, ו"תתגמש" אל מול הדרישה האמריקנית לרסן את קוריאה הצפונית.
ניתן להניח שהרגיעה היחסית שירדה על האזור בימים האחרונים, היא תולדה של "השפעה סינית" על קוריאה הצפונית, אולם אינני משוכנע בכך. אני מייחס את הרגיעה דווקא להערכוּת מחודשת של כל הצדדים, לרבות הערכת מצב ובחינת מהלכי-ההמשך.
נראה שבאזור מתנהלים שני מהלכים מקבילים: אחד, גלוי - שהעימות האמריקני קוריאה הצפונית מייצג אותו; והאחר, סמוי - ובו מתחולל שינוי במעמד ובהשפעה האזורית של ארה"ב לעומת זו של סין -
ארה"ב נחלשת וסין מתעצמת. ארה"ב "מטפלת" בקוריאה הצפונית כבר למעלה מ-10 שנים. שלושה נשיאים אמריקנים מעורבים בעניין עד כה והתוצאה בינתיים היא כישלון מדיני ואסטרטגי לאורך כל החזית. את ההסכמים עם בוש (שהדיון בהם התחיל עוד בימי קלינטון), הפרה קוריאה הצפונית ועם התגובות האמריקניות הרופסות שנלוו לכך, התמודדה ללא קושי רב. הנשיא אובמה היה "מלך הדיבורים" אבל חסר כושר יישום. ב-8 שנות כהונתו עשתה קוריאה הצפונית את הקפיצות הגדולות שלה בתחום הנשק האסטרטגי. אינני משוכנע שרוסיה סייעה לה בכך חרף העבר האידיאולוגי המשותף לשתי המדינות, אבל סביר להניח שבתקופת "בין-השמשות" - התפרקות בריה"מ מזה והתארגנות הממשל החדש ברוסיה וייצוב הגבולות הפוסט-סובייטים מזה - הסתייעה קוריאה הצפונית בגורמים שונים בגוש הסובייטי לשעבר. בין אחרים השיגה באמצעותם חומרים בקיעים, טכנולוגיות לנשק אטומי וטכנולוגיות טילים. תהליכים אלה הם בלתי-הפיכים והשאלה היחידה העומדת עתה על הפרק היא אם הפיתוח הצבאי ימשך בקצב מלא, או שיהיה גורם שישנה את כיוון "זרם ההיסטוריה".
תהליך משנה
לקוריאה הצפונית שתי מטרות לאומיות יסודיות ומוכרות: הצטיידות בנשק גרעיני אסטרטגי להגנה על המדינה והמשטר ואיחוד הקוריאות תחת הנהגת הצפון. המטרה השנייה היא שארית מתקופת מלחמת קוריאה, בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. לפיכך, יהיה קשה מאוד למנוע את המשך תוכנית הנשק האסטרטגי של קוריאה מפני שיהיה זה הרפתקני ובלתי סביר לסמוך על נשק זה, בטרם יוכח במידה מספקת בניסויי הפעלה.
העימות מול קוריאה הצפונית "תופס" את ארה"ב בעיצומו של תהליך המשנה את מבנה ומאזן הכוחות העולמי. המוקד כיום הוא ביחסי ארה"ב וסין - הראשונה,
מעצמה עולמית שנמצאת בתהליך נסיגה ברור והשנייה,
מעצמה עולמית עולה על יסוד יכולותיה, גודלה, מספר האוכלוסין והפוטנציאל הכלכלי. ארה"ב מתאפיינת בשנים האחרונות בהסתגרות עצמית ובהתפוררות חברתית פנימית. היא מתאפיינת גם בצמצום ההשפעה הבינלאומית, בגלל מספר סיבות: א. בעיות חוסר-אמון מול ידידיה. ב. התפוררות מדינית במזרח התיכון והחלשות אחד ממוקדי ההשפעה הגדולים - מקורות הדלק: נפט, גז, ודלק כבד - עליהם שלטה באופן ישיר ועקיף במשך עשרות שנים לאחר מלחמת העולם ה-2. ג. החלשות אירופה ובעקבותיה החלשות ברית נאטו. ד. הופעה דינמית של סין המתחדשת והחלשות הזיקה ליפן. ה. הטרור העולמי, במיוחד של האיסלאם הקיצוני, בו נאבקת ארה"ב כבר למעלה משני עשורים, ללא הצלחה רבה.
התפתחותה של סין היא שלב בהיווצרות מערכת יחב"לית רב-קוטבית חדשה. השינויים הנוספים הצפויים הם: הצטרפות הודו בעוד 10 עד 20 שנה למשפחת המעצמות העולמיות. החלשות נוספת של אירופה, שעשויה להביא להיווצרות גוש פאן-אירופי הכולל את קהילת השוק המשותף ורוסיה, והפאן-איסלאמיזם הרדיקלי-אנרכיסטי - כולם כגושים עולמיים. מגמות אלה אינן הפיכות בטווח הזמן הנראה לעין. במציאות רב-קוטבית יועם ככל הנראה מעמדה הבכיר הנוכחי של ארה"ב, ותקטן גמישות הפעולה העצמאית שלה. אם לא תשמור על בכורה במאבק, הפשוט יחסית, מול סין, תכנס למציאות הרב-גושית בעמדת נחיתות.
היסטוריה ארוכה
סין איננה מעצמה ימית ויידרשו לה שנים לא מעטות בכדי לפתח יכולת ימית צבאית עולמית. ניצנים ראשונים קיימים כבר בדמות הגדלת הצי, לרבות הוספת נושאות מטוסים ויצירת כוחות-פעולה אוטונומיים. אחרים קשורים ביצירת נוכחות סינית והשפעה לאורך נתיבי מים בינלאומיים. בשלב זה מתרכזת היא במזרח אפריקה ומפרץ סואץ, ולאחרונה התחילה לגלות עניין גם בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני; צמיחתה המעצמתית תתבסס על מעמדה במזרח הרחוק ותתרחב משם. לשיפור וביסוס מעמד זה, חותרת סין לחיזוק כוחה ושליטתה בים סין ובחלקים של האוקיינוס השקט וההודי הקרובים ליבשת. בתחומים אלה תובעת היא ריבונות על טאיוואן ועל מספר לא קטן של איים בים סין הדרומי, אותם היא מפתחת ותוך כדי כך גם מבססת בהם נוכחות פיזית, חרף התנגדות אמריקנית; לסין שליטה גם בהונג-קונג ובמקאו. צפון-קוריאה היא לה מדינת חסות מרכזית, אך השפעותיה מורגשות בקמבודיה, מיאנמר ופקיסטן. לסין ויפן היסטוריה ארוכה של מלחמות והשתלטויות של האחת על שטחים ואינטרסים של האחרת. בוויכוח על האיים בים סין הדרומי, באים לידי ביטוי גם הדי עבר זה.
נוכחות ארה"ב באזור דרום מזרח אסיה מושתתת על: יחסיה עם יפן (המדינה החשובה ביותר), טאיוון וברית "אסיאן" (אליה משתייכות גם אוסטרליה וניו-זילנד), כוח צבאי קבוע המונה כ-40,000 חיילים
1 בקוריאה הדרומית. נוכחות צבאית אזורית חזקה באמצעות הצי ה- 3 והצי ה- 7, שליטה במספר איים ונוכחות במדינות ידידותיות ובכללן אוסטרליה. שילוב עם בסיסים באיים כגון גואם (בסיס אווירי אסטרטגי), משלים את ההיערכות הפיקודית האזורית. הפיליפינים ומדינות-אי קטנות נוספות, הם החלק החלש בשרשרת קשרים ובריתות זו.
במערך עתיר ניגודי אינטרסים מסוג זה, עליית רף המתיחות בשל התגברות הניגודים או האיומים שיוצרים מהלכי אחד מהצדדים, עשויה להתדרדר או להתפרץ כמשבר רחב ממדים. קשה לראות את ארה"ב וסין מתנגשות ישירות בטווח הנראה לעין ביניהן. דומה שלקחי המלחמות בקוריאה ובווייטנאם עדיין חרותים היטב בזיכרון האזורי כולו, שלא לדבר על תקיפת יפן בנשק גרעיני. אולם, אין פרוש הדבר שלא תתכן הדרדרות בלתי נשלטת, כאשר הלחימה מתחילה בין "מקורבים" (PROXIS), בניווט הכוחות הגדולים שמנסים לא להיגרר למאבק ישיר ביניהם; אירועים מסוג זה ראינו לא מעט בעידן "המלחמה הקרה".
מדינה טוטליורית
קשה להעריך את כוונות הסינים במקרה של התפתחות עימות בין קוריאה הצפונית לארה"ב סביב עניין ניסויי הטילים והנשק הגרעיני. קשה גם להעריך עד כמה רצינית כוונתם המעשית לתמוך בהחלטת מועה"ב ולפעול ביעילות נגד קוריאה הצפונית. בסכסוך הנוכחי הציגה סין עמדה שעיקרה:
אם תפתח קוריאה הצפונית במתקפה על ארה"ב, לא תתערב סין בתגובה האמריקנית. אולם, אם תתקוף ארה"ב ראשונה, תגן סין על קוריאה הצפונית. נוסחה זו מאפשרת פרשנויות לרוב. בה בעת הודיעה קוריאה הצפונית שהיא מגייסת 3.5 מיליון מתנדבים לצבא, שיתווספו ליותר ממיליון המגויסים כיום. קוריאה הצפונית היא מדינה טוטליטרית בה הצבא עומד בראש סולם העדיפויות הלאומי. הוא מאורגן, חמוש, מתאמן ונתון לאינדוקטרינציה קבועה מצד השלטון. מבחינת מוכנות למלחמה הוא בוודאי במצב טוב יותר מצבא קוריאה הדרומית.
אף שהסכסוך המפורש הוא על פיתוח הנשק האסטרטגי של קוריאה הצפונית, אם תחשוב סין שהיא מוכנה לבצע מהלך נרחב להשגת מטרותיה האסטרטגיות באזור, על-רקע אי-מוכנות אמריקנית מספקת למנוע זאת,
אפשר שתבצע תרגיל הונאה אסטרטגית ותניע בבת אחת מהלך משולב שבו:
תניח לקוריאה הצפונית להמשיך בניסויי השיגור. היה ותוכה ע"י ארה"ב, תתיר לה לפלוש לדרום ולנסות לאחד את קוריאה למדינה אחת ובלבד שלא תשתמש בנשק גרעיני. לחלופין תסתפק בהישגים חלקיים, שיהיה בהם משום שינוי אסטרטגי מהותי בחצי-האי. האיזון החדש יהווה נקודת זינוק נוחה יותר להמשך המהלך במועד מתאים. הצלחה מהירה של הצפון, תאפשר לסין לפעול למניעת התערבות אמריקנית להחזרת המצב לקדמותו.
במקביל לפלישה לקוריאה הדרומית, תפלוש סין עצמה לטאיוואן, תשלט על האי ותספחו.
בה בעת תשתלט במהלך גדול אחד גם על האיים שהיא טוענת לריבונות עליהם.
במהלך אסטרטגי אזורי כזה, המתרחש ברובו המכריע בקרבת היבשת הסינית, סביר שיהיה לסין יתרון אסטרטגי יבשתי ברור על ארה"ב.
משיושלם המהלך, לא ניתן יהיה עוד להחזיר את הגלגל לאחור. מהלך גדול מסוג זה, יהווה שינוי במאזן הכוחות האזורי ויעלה בו את סין למעמד של מעצמה שוות-השפעה לפחות לארה"ב באזור. אין ספק שלמהלך יהיו השלכות ארוכות-טווח בתחומים רבים, אולם הוא יכריע באבחה חדה אחת סכסוכים בני עשרות שנים, שהם תמיד בגדר "חרב מתהפכת" מעל ראשם של כל הנוגעים בדבר ולא נראית באופק דרך להביאם לידי סיום בצורה אחרת.
ראיה גלובלית
אפשר שכיבוש קוריאה הדרומית יכשל, ודווקא הדרום ישיג יתרון ברור (נראה לי פחות סביר). ויתור סיני לקוריאנים (בני הברית של ארה"ב) בתמורה להשלמה אמריקנית עם שאר ההישגים שתשיג, היא עדיין עסקה טובה לסין. גם התפתחות אזורית כזו תהיה הרת-משמעות; סביר שתעורר את ארה"ב עצמה להתחיל ולהתנהג כמעצמה. שינוי כזה בראייה גלובלית, הוא התפתחות רצויה.
פרשת הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית, מלבד היותה חלק מהמאבק האזורי בדרום מזרח אסיה,
משליכה גם על הבעיה הגלובלית של תפוצת הנשק הגרעיני. בעולם שרמת אלימות הטרור בו נמצאת בקו עליה זה קרוב ל-30 שנה, האפשרות שתפוצת הנשק הגרעיני תהפוך את איום הטרור הקונבנציונלי לאיום חמור הרבה יותר, מחייבת ראיה רחבה כלפי שאלת תפוצת הנשק הגרעיני.
אירן היא כיום הצלע השנייה והרצינית ביותר של התפתחות מטרידה זו. כמו במקרה קוריאה הצפונית, הטיפול האמריקני בדמות ההסכם של אובמה, הוא
טיפול נפסד, משום שהוא מספק, במקרה הטוב, גלולות הרגעה ובמקרה הרע גלולות הרדמה לכל מי שמוטרדים מהשילוב המסוכן של טרור גרעיני.
ברור שקיים קשר בין קוריאה הצפונית לאירן. קוריאה הצפונית מקדימה את אירן בתוכנית הגרעינית, אבל קשרים כלכליים ושיתופי פעולה טכנולוגיים משרתים את שני הצדדים ומקשים על המעקב אחר התקדמותם. לנוכח האפשרות שארה"ב תצטרך לפעול בכוח נגד קוריאה הצפונית,
עולה השאלה מה קודם למה? מה מסוכן לארה"ב ולמערב יותר - קוריאה או אירן? האם לפעול נגד קוריאה מפני שהיא מתקדמת יותר או מול אירן מפני שהיא עדיין לא מחזיקה ביכולות גרעיניות אופרטיביות? - שאלה מורכבת.
אירן היא חלק מהעולם המוסלמי המייצר את מנגנוני הטרור האכזריים והאפקטיביים ביותר. רצף זה כולל מלבד אירן את אפגניסטן ופקיסטן, שהיא כיום מדינה גרעינית מפותחת אבל בלתי יציבה פוליטית ומאוימת ע"י ארגוני טרור פונדמנטליסטים. אם גם אירן תהיה גרעינית, "הכור האסלמיסטי" שמסוגל לייצר טרור גרעיני פונדמנטליסטי,
יהיה למערך ענקי במרכז אסיה, ולמעשה בלתי נשלט. לכן, הדילמה האמיתית היא:
האם להניח לקוריאה הצפונית לשמור על יכולותיה, ולהסתפק בהרתעה מהמשך פיתוחן לכדי איום בין-יבשתי מלא, ולטפל תחילה בהחזרת השד האירני לבקבוק? או "פרה- פרה": קוריאה הצפונית עכשיו ואירן לאחריה.
יכולת הבחירה עתה, בטרם פרצו מעשי איבה פעילים, יכולה להתבצע ללא הלחץ והדחיפות של משבר פעיל. לאחר שתתחיל מהומת המלחמה, הדברים יעשו פחות נשלטים ופחות ניתנים לצפייה והכוונה. ייתכן מצב שארה"ב תהיה מרותקת לפעילות במזרח הרחוק, וישראל - בגלותה שאירן ניצלה את שגיאות העבר הרחוק והקרוב של המערב-ניצבת על סף יכולת גרעינית מלאה - תחליט לפעול נגדה. במצב זה תמצא ארה"ב עצמה מעורבת בו-זמנית בשתי חזיתות לא פשוטות.
ישנם המאמינים בחיוביות ה"זמן"; לדעתם הזמן פועל לטובתם. לדעתי, הזמן ניטרלי. הדבר היחיד שהוא עושה בוודאות, הוא שהוא חולף.
שני תהליכים בעיתיים שלהם קבועי זמן שונים (קצב התפתחות שונה), אם אינך יודע למדוד אותם בדייקנות, עשויים להפתיע לרעה ולהתרחש בפועל בעיתוי הכי גרוע, כלומר: במקביל2. בחשבון סופי נדמה לי שאסור למי שמאוים להניח לזמן להרדימו. יש להחליט ולפעול -
מו"מ מידי ומוגבל בזמן עם קוריאה הצפונית, אם אפשר. אם לאו, "
הכלה קשיחה": חיסול תוכנית הגרעין האירנית ולאחר מכן "טיפול" באיום הקוריאה הצפונית. זאת בשילוב עם פעולה לחיסול המשטר הדיקטטורי של הצפון, כשאת המהלך היבשתי
הקונבנציונלי מוליכה קוריאה הדרומית, תוך כדי שארה"ב מנטרלת את היכולת הגרעינית של קוריאה הצפונית ומונעת התערבות סינית (האתנן לסין יהיה חלק מהמשחק הכולל).
השיקול המרכזי הוא שאין סיכוי שצעדים כלכליים בלבד יביאו את שתי המדינות הנמצאות בעיצומו של מרוץ להשגת נשק גרעיני לוויתור על תוכניותיהן. לכן, אם אין רוצים להשלים עם תהליך המוביל למרוץ גרעיני בעולם, יש להשמיד תוכניות אלה בכוח צבאי. העימות שיתפתח סביב תהליך זה, צריך להיות מנוצל להסדרת סוגיות יחב"ליות, שאם לא תטופלנה, תעבנה לאורך זמן על היחב"ל בעתיד, ובסופו של יום עשויות לחולל עימות צבאי נוסף ומסוכן יותר.