כמעט עשור לאחר ש
ידיעות אחרונות הפך את
רביב דרוקר לעפר ואפר, פורסם בסופ"ש ראיון הפוך לחלוטין. יהודה נוריאל הציג בראיון גיבור, שחוץ מלעמוד על-כנף מטוס הסבנה, נמנו בו כל המעלות האפשריות. אפשר לקרוא את הראיון גם כסיכום משאלות הלב של השמאל הישראלי.
כבר בתחילת הראיון גמר עליו נוריאל את ההלל: על סיפור הצוללות מגיע לדרוקר - "המועמד הבכיר לרצח הפוליטי הבא" - פרס פוליצר ("אִם", כמובן). שנים שהשמאל מחפש להחזיר את אדרת המלוכה ש"נשדדה", לא באמצעות שכנוע הציבור בגאונות רעיונותיו, אלא בטרלול המערכת ובהשלכת אינספור חשדות כלפי
בנימין נתניהו, בתקווה שמשהו יתפוס.
עם חשיפת הפרשה העלה דרוקר את רף הציפיות של המחנה המתוסכל לגבהים: ר"מ ישראל קנה צוללות מיותרות כדי להיטיב כספית עם קרובו ופרקליטו האישי, והעיר שושן צהלה ושמחה. זאת אינה שחיתות גרידא אלא בגידה, חלילה.
לא עזרו הודעות היועמ"ש שהזדרז וקבע שלרה"מ אין קשר לסיפור. "שבשתא, כיוון דעל - על" (שיבוש, כיוון שהשתרש, קשה להוציאו מהלב). נוריאל מקבל כהנחת יסוד שנתניהו אשם. זאת הנחת היסוד של המפגינים בפ"ת, שדורשים מהיועמ"ש לחרוץ דין בטרם משפט. אל תתרשמו משיווק דרישתם בסיסמאות "חיזוק הדמוקרטיה" ו"זכות ההפגנה" והעמדות פנים נוספות.
הכתרתו של דרוקר כראוי לפוליצר קשורה לאופן שבו השמאל יודע ל(ה)בנות את גיבוריו. כך השתמשו פעמים רבות בפרס ישראל כאמצעי להאדיר את הנאמנים הפוליטיים. כך נקבע לא אחת הקאנון הספרותי והתרבותי - לא לפי איכות היצירה, אלא לפי זהות מחברה. כך גם פרסי סוקולוב לעיתונות (כן, היו כמה עלי תאנה) ועוד. אבל לא די בפרס כדי להפוך אדם לנפיל תרבותי; הוא זקוק לחותמת הרשמית: איום ברצח. אם אוימת ברצח, חזקה עליך שהאמת לצידך. רביב דרוקר כקדוש מעונה (מרטיר).
ממרום שבתם של השניים כעיתונאי-על הם לועגים לראיון שערך שמעון ריקלין עם רה"מ בערוץ 20, בעוד הם שותפים לראיון שלא עימת את דרוקר עם שאלה אחת לא נוחה והחליק את כישלונותיו. נוריאל סיפק רק "הרמות להנחתה".
הם לועגים ל
משה איפרגן באתר "מידה", שפרסם את הקשר בין דרוקר ליורם רובין שמונה ליועץ המשפטי במשרד
מבקר המדינה. השניים היו שותפים עד לא מכבר בניהול "התנועה ל
חופש המידע", שהתעמתה עם רה"מ בנושאים שונים. מילא דרוקר נוגע בדבר, אבל מדוע נוריאל לא חושב שזה מינוי בעייתי המחייב בדיקה?
המשעשע הוא שלרגע אחד הרצינו השניים ודיברו על "התהליך המדיני". אז התגלה דרוקר בסימן ההיכר שלו - כשאינו עוסק בתחקירים אלא משמש פרשן מדיני - שטחיות. לדבריו, התהליך נהרס "בגלל חולשותיו האישיות" של נתניהו, שלא ניצל "הזדמנות אדירה לקדם את התהליך המדיני עם אבו מאזן, השותף הכי טוב שהיה יכול לדמיין". כתבתי בעבר שדרוקר לא יכול - גם אם יתאמץ - לחרוג מהמטריאליזם השטחי שבאמצעותו הוא בוחן את הסכסוך בינינו לשכנינו; הכל עניינים אישיים מבחינתו. אין אידיאולוגיה, אין 1,400 שנה של מלחמות דת, אין היסטוריה מדממת, וכמובן לא באמת הצענו פתרונות מדיניים מופלגים.
שנאת "ידיעות" לנתניהו היא עניין ישן. מדוע היה דחוף לרומם מאשפות אביון ולהציג את דרוקר כגואל האנושות? מהיכרותנו את יחס "ידיעות" למי שנלחם בו - קשה להניח שדרוקר קיבל רהביליטציה (טיהור) לחינם. אם ננבור היטב בים השבחים והכתרים שנוריאל קשר לדרוקר, נמצא את היהלום שלמענו אורגן הפסטיבל: "תיק נוני מוזס להערכתי ייגמר בלי כתב אישום. עד כמה שהשיחות מכוערות, מבחינת היועץ לתרגם את מערכת היחסים למשפט הפלילי - זה אף פעם לא נעשה, ודווקא להתחיל עם רה"מ תהיה קפיצה קשה מדי". הראיון הזה לא היה יוצא לפועל לולא סיפק דרוקר את הסחורה וזיכה את נוני מוזס מאשמת תיק 2000.