הנכים ממשיכים "לשחק" במלחמת עצבים: מול הממשלה, בניסיון עיקש, גס ואפילו חצוף להכתיב לה מדיניות, ללא מו"מ, ללא פשרות, ללא הידברות אפקטיבית. לאחר שקבעו את מטרתם - העלאת התשלומים הציבוריים לכל הנכים לרמת שכר המינימום והצמדתם לשכר זה; מול הציבור, ע"י שיבוש מתמשך של אורח החיים, בניסיון להפעילו כגורם לחץ על הממשלה שתיכנע לדרישותיהם. זה איננו מו"מ רציונלי ולא דרך להידברות בין ממשלה לאזרחים. לכן, אני מקווה שהממשלה לא תתקפל ולא תיענה לתכתיב.
בתקופה האחרונה פורסמו בתקשורת ממצאים מבדיקות שנערכו לגבי מצבם של הנכים מצד אחד, ומשמעות דרישותיהם האולטימטיביות מצד שני. ראוי לציין שלא כל הנכים מקבלים אותה תמיכה ציבורית. התמיכה הנוכחית גם אינה ניתנת כתשלום אחוד אחד, אלא כלקט, בחלק מהמקרים מורכב למדי, של תשלומים שונים, כפונקציה של מצבם, מגבלותיהם וצרכיהם המיוחדים. בחלק מהמקרים מגיעה תמיכה מצרפית זו לסכום חודשי של למעלה מ-8000 שקלים, כמעט כפול מהשכר הממוצע במשק. עם זאת, בהינתן שהמענק הבסיסי לנכים הוא כ-2342 שקלים, שהוא לכל הדעות נמוך ובלתי סביר, יש בהחלט מקום לשינוי ושיפור.
עובדה זו הוכרה כבר לפני חודשים אחרים על-ידי האוצר, אלא שהסכומים שהוצעו לנכים ע"י המומחים מטעם הממשלה שנתמנו לכך, היו נמוכים יותר משכר המינימום, לקחו בחשבון גם תשלומים אחרים, ולפיכך נדחו ע"י הנכים. משלא התקבלה עמדתם האולטימטיבית של הנכים עברו למלחמת העצבים וההטרדה נגד הציבור, כשהם מציגים את תביעת היסוד שלהם, כאמור, כאולטימטום.
לאור התמשכות והתרחבות ההפגנות, המתמקדות בעיקר בסגירת דרכים וצמתים ראשיים בדרכים בין-עירוניות, החליטה המשטרה, בהתחשב במצבם של הנכים וכחלופה לפעולת פינוי פיזית תקיפה, לקנוס את המפגינים שאינם מצייתים להוראותיה. למותר לציין שנכים שקבלו דוחות משטרתיים הקונסים אותם על הפרעת הסדר הציבורי, בהתחשב ברמת הכנסותיהם בדרך כלל, נפגעים כלכלית מדוחות אלה. הקנסות נועדו כמובן להפסיק את ההפרעות לציבור ולא לקבוע אם הנכים ראויים לתוספת שכר ומה יהיה שיעורה. באותה מידה נקל לשער שאלמלא פעלה המשטרה לאכוף את החוק, היו רבים מבקרים אותה על
אוזלת ידה מול מפירי החוק והסדר. היה צפוי מראש שלא ניתן יהיה ללכת בגשם ולהישאר יבש. להפרות חוק יש מחיר וצריך לאוכפו. מי שלא יכול לחבר מרכיבים פשוטים אלה לכלל מסקנה כוללת, מוטב ישאיר כלכלה ופוליטיקה למי שמסוגלים להתמודד עם בעיות מורכבות.
הנכים אינם הנצרכים הקשים היחידים במדינה. יש בה כאלה שאפילו אינם מסוגלים להפגין. לכן, הממשלה פועלת בצדק מתוך שיקול גלובלי של צרכים מול אמצעים. תמיד ומול כל תקציב נתון, יתנהל ויכוח על סדר העדיפויות בין נושאים שונים וצרכים שונים. הגיע הזמן להפנים שללא העלאת מיסים משמעותית, לא יהיו לממשלה מקורות מספיקים לכל הדרישות והרצונות ואפילו לא לרובם.
אני מודע לכך שניתן להתייעל בתחומים שונים, לחסוך בהוצאות, לשפר את הגביה ולהכביד את העול על "אלה שיש להם", אבל גם ל"אלה שיש להם", טיעונים לגיטימיים הראויים להקשבה והתחשבות. העובדה שנוח להשתלח בהם אינה עושה את הגישה הפופוליסטית למציאותית.
אם מישהו בציבור מרגיש שהוא רוצה לתרום לנכים דרך קבע, מעבר למה שיכולה הממשלה להקצות כיום ובעתיד הנראה לעין, שיקים אגודת תמיכה או עמותה פילנטרופית, יגייס משאבים מכל מי שחושב כמוהו ויחלק לנכים מענקים משלימים. אני משוכנע שהממשלה תספק לו ברצון רשימות צרכים ונצרכים בין הנכים וגם בסקטורים אחרים וקשים לא פחות.
שכל ניתן בעולמנו במשורה. הרעיון לאסוף כסף בכדי לשלם את הקנסות המשטרתיים שהוטלו על נכים שהפרו את החוק,
ביסודו הוא רעיון עוועים. לכך כיוונתי בכותרת: "לב גדול ומוח קטן". חוק איננו "מקצוע בחירה" הוא חובה אזרחית גם כאשר מדובר בנכים שיש להם תביעות צודקות. כאקט של הזדהות, ניתן אולי להבין מעשי-יחידים בעניין זה. אולם היסחפות ציבורית בהשפעת הדיווחים ברשתות החברתיות ובתקשורת השמחה לאידה של המשטרה - גובלת באיוולת.
לא על כל דבר שעושה הממשלה צריך להגיב ב"איפכא מסתברא" ובוודאי שאין סיבה לעודד הפרות סדר וחוק, לרבות מצד מי שלהם תביעות צודקות. במיוחד כך כאשר התביעות אינן מנוסחות כדרישה
לפתרון בעיה, אלא כאולטימטום וציווי להחלת פתרון מסוים מאוד, ועכשיו. התדיינות כזו פסולה בעיני. לסוג כזה של תביעות, גם לנכים אין מנדט מטעם הצדק.
בימים האחרונים התחלנו לשמוע על עוד גורם "ישנוני" שהתעורר למשמע הרעש הציבורי הבלתי-פוסק - עיני וההסתדרות. לא צריך להיות חכם גדול בכדי להבין שכוונת עיני היא לדוג במין עכורים. לאחר שהבחין שהנכים עלו על עץ גבוה, מתקשים לרדת ממנו ומחפשים בנרות "ספונסור" מחוץ לממשלה שיעזור להם בכך, החליט ללכוד מספר ציפורים במחי אבן אחת: לרכוש תמיכה פוליטית בקרב הנכים, להצטייר כהומניסט וגם להרחיב את תחומי ממלכתו. כאן פועל עיני כמו בית המשפט העליון - מגדיר בעצמו את תיחום סמכויותיו, את תפקידו, את העקרונות המתאימים הנוחים לו ומנצל את כוחו כאיגוד מקצועי שלא נועד לכך, וחותר לקבוע עובדות ביחסי ממשלה - אזרחים.
ההסתדרות איננה מדינה בתוך מדינה. עידן זה נגמר כבר לפני שני דורות ויותר. ההסתדרות היא ארגון יציג של עובדים לשמירה על האינטרסים הכלכליים שלהם כעובדים במשק הישראלי. תפקידה של ההסתדרות הוא כאיגוד מקצועי ולא כמתווכת בין משרדי ממשלה לאזרחים נצרכים המטופלים על ידם דרך קבע. "תרגיל" ההסתדרותי הזה חייבת הממשלה לעצור בעודנו באיבו. בוויכוח על המענקים הממשלתיים לנכים, אין להסתדרות העובדים מה לחפש, היא אינה צד לכך ואין להניח לה להתערב; אם יש צורך, אזי גם בעזרת חקיקה; תיווך מוסכם - בבקשה; אבל עד כאן.
אין לנכים ברירה אלא להידבר עם הממשלה ולהגיע להסדר. לי אין ספק שאם תחליט הממשלה להכניעם, היא תצליח בכך, גם אם בתוצאה יהיה הרבה "דם רע". מוטב לנכים לאמץ גישה תלת שלבית לסיום המשבר: א. לרדת מעץ האולטימטום. ב. לדעת כי לא יוכלו לקבל את כל מבוקשם בבת אחת. ג. להבין ולהפנים כי התקדמות בשלבים עדיפה על הכנעה.
לשני הצדדים כדאית הסכמה בהידברות.