למלחמת יום הכיפורים נכנס צה"ל בתנאים הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת, כאשר תפיסת עולם ביטחונית שלמה קרסה לנוכח ההפתעה שבה נתפסו הכוחות בשתי חזיתות, צפונית ודרומית, במקביל. לחצי האי סיני פלש צבא מצרי בעוצמה חסרת תקדים, ומולו ניצבו, ביריית הפתיחה של המלחמה, כוחות ישראלים דלילים ביותר. בכל זאת - לא הצליחו המצרים להשלים אפילו את משימתם המבצעית הראשונית: הקמת ראשי גשר בעומק קילומטרים בודדים ממזרח לתעלה. המלחמה הסתיימה, לבסוף, בבלימת הכוחות המצריים, בצליחת צה"ל אל הגדה המערבית של התעלה מבלי שיוותר כוח משמעותי שיחצוץ בין כוחות צבא ישראלים ובין בירת מצריים, בכיתור הארמייה השלישית, ובבקשה מצרית להפסקת אש מיידית.
מה היה סוד הניצחון הצה"לי? המחקרים מלמדים כי הייתה זו לחימתם העיקשת של חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מן החייל הפשוט ועד למפקדים שהובילו אותו לקו הגמר של הקילומטר ה-101 מקהיר. תעצומות רוחו של החייל הישראלי, ויותר מכל - אמונתו באתוס הקורא לו להקריב את עצמו למען הלאום בעת צרה, אפשרו לצה"ל לשנות את פני ההיסטוריה.
אולם מלחמת יום הכיפורים הולידה, תרתי משמע, גם חיילים אחרים, שבמקום להכריז "אנחנו מגש הכסף עליו ניתנה המדינה" מכריזים "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש". בעוד שצעירי קום המדינה גדלו באתוס הרפובליקני, צעירי שנות השבעים גדלו באתוס הליברלי. צעירים אלו לא נולדו להעניק מדינה לדור המבוגר, אלא לקבל ממנו רווחה אישית המגיעה להם, בהבטחה, מעצם צעירותם: "הבטחתם שלום, הבטחתם אביב ופריחות".
יוצא, אפוא, שקו השבר של מלחמת יום הכיפורים סימן גם שינוי מהותי במאזן הכוחות שבין אתוס לאומי רפובליקני ובין אתוס ליברלי. בעוד שעד פרוץ המלחמה הייתה החברה הישראלית מוטית כלפי הגישה הרפובליקנית, הדוגלת בשיח פטריוטי של הקרבת הפרט למען הכלל, התהפך שיווי משקל זה במהלך שנות השבעים, לשיח ליברלי שמרומם את האינדיווידואליות ומטיל ספק במחיר שחייב הפרט לשלם בעבור חלקו בקבוצה הלאומית. שינוי זה באתוס המאפיין את החברה הישראלית התבטא שנים ספורות לאחר אותה מלחמה.
בשנת 1979, חתמה ישראל על חוזה שלום אשר עיון בפרטיו חושף את אחד מכתבי הכניעה המשפילים בהיסטוריה, אולי אף חמור מזה שעליו חתמה גרמניה חמישים שנה קודם לכן. מתחת למעטפת מילות השלום, נחשפת בפני המעיין בהסכם זה מסכת של הפקרת כל עמדותיה האסטרטגיות של ישראל במרחב, והסכמה מדינית העומדת בניגוד מוחלט ללחימה שבה הקריבו את עצמם חיילים ישראלים רק שש שנים קודם לכן:
(1) העברת כל חצי האי סיני למצריים. מדובר במרחב של ששים אלף קמ"ר, פי שלוש מכל שטחה של מדינת ישראל, 90% מן השטח שישראל כבשה במהלך מלחמת ששת הימים. יש לזכור שזהו המרחב אשר בלעדיו ספק אם הייתה מדינת ישראל שורדת את מלחמת יום הכיפורים.
(2) פירוק מאות מתקנים צבאיים ישראלים ועשרות אתרי הגנה בעומק השטח.
(3) הסכמה ישראלית לכך שיריבתה הגדולה ביותר באזור, מצריים, תתחמש במיטב הנשק האמריקני המודרני.
(4) בעיצומו של משבר אנרגיה מן החמורים שידע העולם עד אז, וויתרה ישראל על שדות הנפט שפיתחה בסיני. הערכה גסה של ההפסד הכספי המיידי של וויתור זה נעה סביב 100 מיליארד דולר.
(5) פינוי ישראלי של אלפי יהודים שבנו את בתיהם במדבר, תוך הרס מוחלט של בתיהם. מעבר לטרגדיות האישיות, הייתה במעשה זה קביעה היסטורית על פיה בכל הסדר עתידי בין ישראל לשכנותיה גורלם של הישובים היהודיים נגזר ואחת דינם להפוך לעיי הריסות. כך נרמס לו בחתימת ידו של ראש ממשלה בישראל העיקרון הציוני לפיו קו הגבול עובר במקום שבו עברה המחרשה.
לפנינו לא רק מעבר מן ההקרבה שבקרבות מלחמת יום הכיפורים לוויתורי קמפ-דייויד, אלא גם רמז למגמות בציבור הישראלי בהקשר לנכונותו להילחם או להתפשר. אומנם במהלך ארבעים וחמש שנים חווינו, כאן בשכונה הקשה, את המלחמות בלבנון ובעזה, אבל צריך לזכור שגם חווינו הסכמה ישראלית לוויתור על שטחי מולדת נוספים, בהסכמים כוזבים ואף ללא הסכמים בכלל.
לאחר שביצע צה"ל בריחה לילית מעמדותיו שנועדו להגן על יישובי הצפון, פנה חסאן נסראללה בשידור ישיר לעולם הערבי, ובנאום שנודע לימים כ"נאום קורי העכביש" טען כי החברה הישראלית עייפה ממלחמות וכי לא נותרה בה עוד האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים. אם צדק נסראללה אם לאו - נטל ההוכחה נותר על כתפינו.
ביום השנה למלחמת יום הכיפורים שומה עלינו לזכור את עוז רוחם של הלוחמים ממעוזי תעלת סואץ, השיריונרים והצנחנים מהקרב על החווה הסינית, חיילי גולני שטיפסו על החרמון וכבשו אותו מחדש מתחתית המדרון, וגיבורי עמק הבכא שהביסו את הפולש הסורי כנגד כל הסיכויים. לצד התודה שאנו חייבים לגיבורים אלו, המגמות המסתמנות בחברה הישראלית מאז המלחמה ההיא צריכות להדיר שינה מעפעפיו של כל מי שעתידה של המדינה יקר לו. הפרת האיזון שבין האתוסים עלולה לפתח סביבה פוליטית שבה ענייני הפרט ידחקו את טובת הכלל והמדינה תיוותר חשופה בפני אויביה ומופקרת על-ידי בניה. את חשבון הנפש עלינו לעשות כעת, את המאזן בין אתוס רפובליקני לאתוס ליברלי עלינו להסדיר מייד, שכן בתום הקרבות של המלחמה הבאה - עלול הדבר להיות מאוחר מדי.