"נייצא ונחיה" הייתה הסיסמה השלטת לפני כ-30 שנה. ישראל האינפלציונית בתחילת שנות ה-80 הייתה לווה לא אטרקטיבית בשוק מטבע החוץ. מאז קום המדינה היה המשק הישראלי מה שמוגדר "משק לווה". המצב אך החריף אחר מלחמת יום הכפורים כאשר מחירי הנפט האמירו וישראל נחשבה ל"אשמה" באינפלציה של הוצאות ששטפה את העולם המערבי.
בנקים ישראלים התקשו לנצל קווי אשראי שהיו להם אצל עמיתיהם בעולם, שלא לדבר אל הגדלתם. הנוסעים לחו"ל שלמו מס נסיעות והיו רשאים לקחת עמם הקצבות מטבע חוץ של מאות דולרים בודדות. עם קום המדינה ההקצבה עמדה על 10 דולרים. ברור שהשוק השחור חגג. כדי להקטין את הגרעון המסחרי של ישראל נעשו מאמצים לעודד את היצוא ולצמצם את היבוא.
כל זה הוא נחלת העבר. אומת הסטרט אפ שינתה את התמונה. ממשק לווה הפכנו להיות משק מלווה. העולם חייב לישראל כ-115 מיליארד דולר. כל זה פרי יתרות מצטברות בחשבון השוטף של מאזן התשלומים.
סוד גלוי הוא שיוקר המחיה בישראל הוא מעל הממוצע ב-
OECD. הדבר נובע מכך שבמשק קטן כשלנו קשה לפתח תחרות של שוק חופשי. יבואנים יצרו בלעדיות על מוצריהם ומונעים תחרות. עתה עם הגידול במספר התושבים שהגיע לכ-8.75 מיליון עדיין לא הצליחו להסיר את חסמי השוק. תעיד על כך העובדה שהיבוא האישי עולה ופורח תוך השארת רווחיותו למוכרים זרים. אין ספק שיש כאן כשל שוק.
על המדינה להתערב על-ידי עידוד יבואנים חדשים לייבא ולהתחרות. כמו שבעבר זכו היצואנים למימון זול של משלוחי הייצוא ניתן להוזיל את עלות הייבוא על-ידי הוזלת המימון, עמלות הבנקים על טפול בסח"ח, זירוז והוזלת תעריפי הטפול של מכון התקנים ועוד. עצם הידיעה שזוהי מדיניות הממשלה תגרום לכך שהיבואנים הקיימים יבינו שהתחרות בדרך.
בעבר יבואנים היו מעין גורם שלילי יש לשנות את המצב כך שפער המחירים בין ישראל לחו"ל יצטמצם.