חג הסוכות הוא השלישי מבין שלושת הרגלים, שהם פסח שבועות וסוכות. עניין מאוד עקרוני בהלכות סוכה הוא שהסכך, הגג שלה יהיה מן הצומח ו"שתהא צילתה מרובה מחמתה". כלומר, כדי שהסוכה תהיה כשרה - לא די בכך שנקפיד על מיקום נכון (לא תחת תקרה או עץ רחב צמרת) שתהיה בגודל המתאים ועשויה מהחומרים הנכונים - כדי שהסוכה תהיה כשרה הסכך צריך להיות צפוף כך שבתוכה ישרור צל. כי אם הקפדנו על כל מה שצריך אבל קרני השמש החודרות דרך הסכך הן רבות יותר מפיסות הצל של הסכך, הסוכה אינה כשרה. כאמור, החג הזה הוא השלישי, המשלים את שלושת הרגלים, וככזה עניינו הוא להביא אותנו לשלמות המודעות שהחלה להתפתח בחג הראשון, בפסח.
עניינו של הפסח הוא בהקפדה על הרחקה מוחלטת של חמץ ואכילת מצה בלבד. בזוהר הקדוש מכונה המצה "מיכלא דמהמנותא" מאכל האמונה. בחג הזה אנחנו מפגינים את בטחוננו באהבת ה' אלינו, אהבה שהניעה אותו לירד בכבודו ובעצמו כביכול ולגאול אותנו ממצרים. במהלך האלקי הזה הבהיר הקב"ה לנו ולכל באי עולם כי מכל העמים אשר בתבל, בנו הוא בחר להיות לו לנחלה. כידוע, הגאולה ממצרים באה לאחר שנים רבות של שיעבוד קשה. העבדים עצמם התרגלו למצבם ולא העלו בדעתם שום אפשרות של הצלה. לכל היותר חשבו על הקלה בעומס השיעבוד וזה מה שביקשו מהמשעבד. גאולת מצרים מלמדת אותנו כי הקב"ה יודע מה טוב ונכון עבורנו ואת זה הוא מעניק לנו.
מהפגנת האהבה הגדולה של ה' אלינו ביציאת מצרים, צעדנו אל הר סיני לקבל את התורה. שם זכינו לחוות מעמד נורא הוד של התגלות אלקית עד כדי ראייה מוחשית של המציאות האמיתית שהיא "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). המעמד הזה השריש בנו יראה (אותיות ראיה) גדולה (רואים את הקולות) יראת הרוממות. שם זכינו לקבל את התורה כאשר במו אזנינו שמענו את קול ה' מדבר אלינו. שם גם נתקבעה בלבנו האמונה בנבואת משה רבנו, שכן במו אזנינו שמענו כאשר ה' הורה לו לך אמור להם כך וכך וכעבור איזה זמן הוא מופיע ואומר לנו את מה שכבר שמענו שה' אמר לו לומר לנו. חג השבועות, אם כן, מחבר אותנו אל ומשריש בנו את "רזא דמהימנותא" סוד האמונה.
אמונה בימים של שיגרה כעת אנחנו בחג הסוכות. והנה בעוד בשני החגים הקודמים, פסח ושבועות, אנחנו מזכירים אירועים היסטוריים שכתזכורת להם אנחנו חוגגים, בסוכות אין שום אירוע מוגדר כזה. אומנם התורה מציינת (ויקרא כג, מג) שעלינו לחגוג לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אבל היא הנותנת, לא מדובר באירוע שחל בתאריך מוגדר אלא בשיגרה שנמשכה הרבה שנים. וזה מה שמיוחד בחג הסוכות, הוא חג שמנחה אותנו כיצד להתייחס אל ימי השיגרה שהם הרוב המוחלט של ימי השנה. מכאן שצריכים ללמוד מהלכות החג כיצד עלינו להתנהל בשיגרה, שכן ברוב רובם של ימי חיינו אין אנו חווים שיאים מעין יציאת מצרים או מתן תורה.
החיים שלנו מורכבים מאורות ומצללים, לפעמים האורות מרובים ולפעמים הצללים. בשני המצבים - מלמדת אותנו הסוכה - עלינו לזכור שמדובר במצב זמני, כמו הסוכה שהיא מבנה ארעי. לא להיתפס לשאננות כאשר הכל מואר, לא לחשוב שתמיד זה יהיה כך, לזכור שיכולים לבוא גם ימים אחרים, פחות מוארים. וכך גם כאשר מתרבים הצללים, לדעת שגלגל חוזר הוא בעולם ועוד יבואו ימים טובים. והדרך לגרש את הצללים היא להיות בשמחה, שזו מצווה עיקרית בחג הסוכות. כאשר מואר, טבעי להיות בשמחה, אבל הדרישה מאתנו היא להיות בשמחה גם כאשר הצללים מתרבים, כמו בצל הסוכה. כי לשמחה מצד עצמה יש את הכוח לגרש כל צל מיותר, להאיר את המציאות.
ביחד עם העובדה ש"צילתה מרובה מחמתה" צריכה להיות אפשרות לראות את הכוכבים דרך הסכך. הוראה ברורה עבורנו לזכור תמיד שיש מעלינו אורות נעלים שעלינו לשאוף להתחבר אליהם. וגם אם וכאשר הגענו אל האור, באמת או בדמיון, מלמדת אותנו הסוכה כי עדיין הצל מרובה מן האור, שכל מה שהשגנו הוא שלב בדרך להשיג יותר. בגשמיות - כולנו מבינים את זה, כי "מי שיש לו מאה רוצה מאתים" וזה לגמרי טבעי ונכון, אבל עלינו לאמץ את הגישה הזאת לממד הרוחני שלנו ובעיקר לרובד של אהבת ישראל. שעל כן אנחנו זוכים לארח בסוכה את האושפיזין, כידוע. והכל מבוסס על האמונה, שכן בסוכה אנחנו יושבים ב"צלא דמהימנותא" בטוחים שה' אתנו גם אם הצל מסתיר לנו.