בימים שעבדתי באחזקה בלווינשטיין הגיעה סטודנטית לריפוי בעיסוק להשתלם שם. קטנה ועדינה ויפהפיה הייתה. והעברית שלה נהדרת. אלמלא שמה, אינאס, לא הייתה שום דרך לדעת שהיא ערבייה. והתיידדנו מאד. הקפדנו לא לערב בשיחותינו פוליטיקה. ורק לאחר זמן, כשבטחתי בידידותנו די, שאלתי: "אינאס, מה לדעתך צריך כדי לחיות כאן בעתיד"?, והיא, בוטחת כמוני בידידותנו, השיבה בכנות: "שתחזרו כולכם מאיפה שבאתם".
וחבר הכנסת וסגן שר החקלאות לשעבר מטעם מר"צ, מר ווליד צאדק ז"ל, איש הדור ואצילי איש טייבה, שהיה כמוני חבר פורום מאג'די וידידי, ונלחם כארי בעד דו-קיום יהודי ערבי בישראל, כתב ופרסם כשנתיים לפני מותו ספר בשם "גולה בארצו".
גם השפויים והאנושיים והמתונים שבערביי ישראל שהם לחלוטין בעד דו-קיום, לא מקבלים שישראל תהיה של הלאום הערבי פחות משהיא של הלאום היהודי. דו-קיום? כן. אבל לא כזה שבו לכל יהודי בעולם המבקש זאת נותנים מייד להיכנס ארצה וניתנת לו מייד אזרחות, ולא כך לבני לאומם שלהם.
ועל כן אין ערבי ציוני. ועל כן אין מקום לערבי במפלגה המגדירה את עצמה ציונית. ואני, שעם כל הבנתי לרצונם להיות לחלוטין שווים לנו עדיין רוצה לחיות במדינה היחידה בעולם שהיא בשליטת הלאום שלי, ומשמע שאני חד-משמעית ציוני. אין לי מנוס אלא לדרוש שעל חלקים ממדינתי הנוכחית תוקם מדינה שתהיה בשליטתם, וכך יהיה שוויון בינינו אף כי ישראל תישאר בשליטת הלאום שלי, כי גם להם תהיה מדינה, אף אם הם בוחרים להמשיך ולגור במדינת היהודים, ממש כמו שיהודי הגר בצרפת יכול להמשיך ולגור שם, שווה זכויות וחובות, בלי לחוש מקופח, באשר יש לו, אף אם הוא בוחר להמשיך ולגור בצרפת בה הוא ומשפחתו גרים מזה עשרה דורות, יש לו גם מדינה של לאומו, מדינת ישראל.
על כן "שתי מדינות לשני עמים" הוא הפתרון לא רק לערביי יו"ש, אלא גם לערביי ישראל. אשר כמובן ימשיכו לחיות עימנו כאן בשלום ובאחווה, אך כאשר תהיה בעולם גם מדינה ללאום שלהם, תהיה להם כל הגאווה הלאומית שבדין מגיעה גם להם, ולא עוד יחושו כאן, כמו היום, שלמרות היותם אזרחים בעלי זכות לבחור ולהיבחר לכנסת הם עדיין בכל זאת, לגמרי, "גולה בארצו".