אירן תחת ההנהגה הנוכחית מוּנעת על-ידי שלושה מוטיבים שכל אחד מהם בפני עצמו חשוב מבחינתה, וכל אחד מהם בעל עוצמה גדולה המאפשרת לגייס את העם האירני לשלם את מחיר המדיניות שלה. יחד הם מהווים מנוע שכיום אין חזק ממנו בקרב המדינות המוסלמיות במזרח התיכון. א. השסע השיעי-סוני הוא המוטיב הראשון. השיעים, מיעוט של כ-15 אחוז בין המוסלמים בכלל וגם בין המוסלמים במזרח התיכון (בהגדרתו המקובלת, המרחב שבין מיצרי גיברלטר לפקיסטן), ראו עצמם כמעט מתחילת ההיסטוריה המוסלמית כמיעוט שנרדף רוב הזמן. תחושה זאת אף התעצמה, ברוב המקרים, במאות השנים האחרונות, מאז שהחלו להצטייר במזרח התיכון מדינות לאום. גם במדינות שבהן הם היו העדה הגדולה הם לא קיבלו את החלק המתאים בשלטון: בעירק ובבחריין הם הודרו ממנו לגמרי, ובלבנון קיבלו את החלק הפחות משמעותי בעוגת השלטון (על-פי החוקה הלבנונית הם קיבלו את תפקיד יו״ר הפרלמנט). במדינות שבהן היו מיעוט, כמו סעודיה, תימן וסוריה, לא היו להם כמובן חלק ונחלה במערכות השלטון. בסוריה השתנה מעמדם כאשר כוהן דת שיעי מלבנון (מוסא צד’ר) הנפיק לעלאווים, שמעולם לא נחשבו מוסלמים, תעודת הכשר לגבי היותם מוסלמים, מעין שיעים שהרחיקו לכת, כי גם על כך הייתה (ועדיין יש) מחלוקת של ממש. המהפכה באירן ב-1979 הביאה לשינוי דרסטי. זאת הייתה הפעם הראשונה בתקופה המודרנית שכוהני דת מוסלמים שלטו במדינה, קיבלו החלטות ומימשו את שלטונם בכל התחומים. אלא שבניגוד לחלומות של ״האחים המוסלמים״ (הארגון הסוני שנולד במצרים בשנות ה-20 של המאה העשרים), השינוי בעל המשמעות הפוליטית והדתית התחולל דווקא במדינה שיעית. עבור כוהני הדת השיעים ששלטו בטהרן הייתה זאת הזדמנות היסטורית, והם הפכו את מאבק השיעים בשכניהם הסונים ובשליטיהם המדכאים למרכיב חשוב ביותר במדיניותם. זה היה גם מסר ששימש אותם בגיוס הקהילות השיעיות באזור. כך, באופן אקטיבי ובנחרצות, הם השקיעו בקהילות שיעיות ברחבי המזרח התיכון. העדה השיעית בלבנון היא הבולטת ביניהן, אך הם חברו לשיעים המדוכאים ברחבי המזרח התיכון כולו. השיעים בעירק שדוכאו תחת שלטונו של סדאם חוסיין, והמיעוט השיעי באזורי הנפט של סעודיה שנהנה משקט יחסי עד המהפכה של חומיני באירן. בלבנון, כאמור, הייתה הצלחתם גדולה ביותר. שם הם השכילו לנצל את העובדה שלבנון הייתה מלכתחילה מדינה חלשה ביותר, ושהכוח הקובע בה היה סוריה, שכנתה הדיקטטורית, הנשלטת על-ידי המיעוט העלאווי (12 אחוז מהאוכלוסייה, שרובה סונית, עד ההגירה של השנים האחרונות בעקבות מלחמת האזרחים). הדגם הלבנוני, הקמת ארגון שיעי חמוש היונק את כוחו מאירן, היה הדגם המועדף על כוהני הדת באירן. חיזבאללה היה הוכחה לקשרים החזקים בין הפזורה השיעית לבין אירן, כמו גם להפיכת קהילה שיעית לכלי ביצוע לצורכי ״ייצוא המהפכה״. ב. אירן צירפה לחזונה השיעי חזון רחב יותר, של מהפכה בעולם המוסלמי כולו. לכן לא משכו האירנים את ידיהם גם מקבוצות סוניות בעלות גוון מהפכני. כך ניתן היה לראות את טביעות האצבע שלהם בסודן, שאין בה שיעים. הצלחתם בסודן הייתה קצרת מועד. הם קנו שם השפעה של ממש, אך בשנים האחרונות נדחקו ממדינה חשובה זאת בעקבות מאמץ סעודי וחשש סודני שמא תשלם סודן את מחיר מעורבותה בציר אספקת הנשק בין אירן לרצועת עזה. ידי אירן הגיעו אפילו עד אלג’יר, לפחות לטענת המשטר שם. גם במצרים נשמעו חששות מפני השפעה שיעית, אך כנראה לא היה בהן ממש. הצלחתם הגדולה בקרב הסונים הייתה דווקא עם תנועת בת של ״האחים המוסלמים״, החמאס הפלשתיני. ארגון זה קיבל הרבה מאוד סיוע אירני בכסף, באימונים ובאמל״ח. האירנים אפילו מוכנים לסלוח לחמאס על בגידתו בעלאווים בעת הקרבות בסוריה בשנים 2011–2012, ובלבד שתהיה להם עוד אחיזה באזור ועוד כלי להילחם בישראל. כך יש לאירנים שני מוטיבים השזורים יחד ומכוונים את האנרגיה המהפכנית במזרח התיכון. האחד הוא קימום מעמדם של השיעים ברחבי האזור והכנסתם תחת הכנפיים של אירן, על-אף היותה מדינה לא-ערבית, והאחר הוא הבערת אש המהפכה נגד השליטים שוחרי הסטטוס-קוו במזרח התיכון, כדי שיקומו משטרים אוהדים לאירן גם בעולם הסוני. מאמץ אחרון זה נכשל כמעט לחלוטין, להוציא כאמור את יחסי אירן עם חמאס. ג. אבל אירן אינה מוּנעת רק על-ידי מוטיבים שיעיים ומהפכניים. לא פחות חשוב להבנת אירן הוא המשקע הפרסי העמוק שמחבר את שליטי טהרן לחלום שלא נמוג של בניית אימפריה פרסית. מדובר באומה עתיקה, בתרבות עשירה, בארץ רחבה, ובתסכול גדול הנובע ממעמדה הנחות של אירן על-אף תפארת עברה. תחושה זאת מלווה גם בחששות כבדים, שהם תוצאה של היסטוריה לא פשוטה שבמהלכה ניסו זרים לשלוט או להשפיע על אירן שלא ברצונה גם בעת המודרנית, במאה ה-20. במהלך מלחמת העולם השנייה שלטו הבריטים באירן ישירות. לאחריה כבשו הרוסים חלקים ממנה וניסו לצרפם לברית המועצות, ובשנות ה-1950 סייע ה-CIA להפיכה נגד שלטון אירני שלא היה נוח לארה״ב. הצירוף של גאווה מצד אחד, ושל חשש מצד שני, מביא את אירן לכך שהיא אקטיבית וחשדנית בעת ובעונה אחת. זאת גם הסיבה שבחלקים שונים של העולם הערבי בוחנים כל הזמן את אירן בפחד גדול. אפילו בקרב שיעים, בעיקר בעירק, יש לה מתנגדים לא מעטים. מוטיב המתח בין ערבים לפרסים משחק עדיין תפקיד בפוליטיקה של המזה״ת, ולא יהיה נכון להתעלם ממנו. כך, למשל, התעקשותה של אירן בסוריה נובעת מהחשיבות שיש בעיניה ליחסים עם מדינה התומכת בחיזבאללה, הארגון השיעי החשוב לאירן, וממחויבות לאסד, התומך בחיזבאללה וקשור לאירן. אבל לא פחות מכך יש להבין את מעורבותה הבוטה של אירן בסוריה כביטוי לרצונה לממש חלום פרסי ישן ולהשיג, לראשונה מאז ימי האימפריה הפרסית, גישה ישירה לים התיכון, ואולי אף בסיס ימי על חופיו. המלך הירדני עבדאללה דיבר על ״חצי סהר שיעי״ החותך את העולם הסוני, והוא ידע על מה הוא מדבר. זאת ההזדמנות האירנית לבנות פרוזדור שיעי מטהרן אל הלבנט, אל מול ״חצי הסהר הסוני״ הוותיק, שהיום ניזון במידה רבה מיריבתה הגדולה של אירן – סעודיה. יתר על כן, בקצה המהלך, לחופי הים התיכון ובדרום הלבנון שאליו מכוון חצי הסהר השיעי, נמצאת מדינת היהודים, ששליטי אירן אינם יכולים להסכים עם קיומה בהיבט הדתי, ומאבקם בה מחזק את הלגיטימציה שלהם בעולם הערבי. כמעט בכל מאמץ אירני, פנימי כחיצוני, ניתן לראות מרכיבים מהמוטיבים שנותחו לעיל, ורק כולם יחד מאפשרים להסביר את התנהגותה האגרסיבית של אירן, מדינה שאינה מהססת לקחת סיכונים. אירן מקדמת את יכולותיה בארבעה מאמצים במקביל: המאמץ לביסוס יכולתה הכלכלית כמדינה ואחיזת הכוחות השמרניים בשלטון; שמירת תוכנית הגרעין וקידום יכולת הטילים במטרה לאפשר לאירן להפוך למדינת גרעין או סף-גרעין בתום תקופת ההסכם; מאמץ משמרות המהפכה שעיקרו בניית יכולת התערבות הרחק מגבולות אירן, תוך שימוש במיליציות שיעיות ממדינות שונות לקידום האינטרסים האירניים. וכנראה שהאירנים ממשיכים לפרוס תאי טרור ברחבי העולם, אך השימוש בהם לביצוע טרור צומצם לאחרונה כמעט לחלוטין.

המהפך ביכולת אירן לממש את שאיפתה לחזק את המערכת הפנימית שלה חל בעקבות חתימת הסכם הגרעין בהובלת ארה״ב (יולי 2015). אירן החלה לבנות אט אט את כלכלתה וההשקעות בה גדלות, גם אם בקצב איטי יותר ממה שהיה נראה (לי ולרבים בישראל, שחששו ממעורבות מהירה יותר של גורמים כלכליים בשוק האירני). אבל הכיוון ברור, וככל שעובר הזמן יותר גופים ומדינות יצטרפו למהלך הכלכלי המבטיח. ההתפתחות הכלכלית לא לוותה ברפורמות פוליטיות או מבניות, ועל כן נותרה אירן מדינה שיש בה הרבה שחיתות אישית ומוסדית, וחלק מכלכלתה מנוהל במסתרים על-ידי גופים הקשורים למשמרות המהפכה. לאור הבעיות המבניות ותלותה של אירן בשוק האנרגיה המקרטע בשנים האחרונות יש באירן התמרמרות פנימית, אבל ככל הנראה אין היא מסכנת את המשטר. אם יצליח המשטר לגייס את המשאבים הכלכליים הנדרשים לחיזוקה של אירן, כפי שמסתמן אף יותר לאחרונה, תשתפר אחיזתו במדינה והוא יוכל לחזק, כפי שהחל לעשות, גם את יכולותיו הצבאיות, בעיקר את מערכת ההגנה על שמי המדינה. גם את עניין הגרעין יש לראות בהקשר זה. האירנים מבינים שהביטוח המשמעותי ביותר לשרידות משטרם הוא מטריית הגרעין. הפער בין הטיפול בעירק ולוב – שמנהיגיהם חוסלו, לבין הימנעות מטיפול בקוריאה הצפונית – ההופכת אל מול עינינו למדינה גרעינית, מוכיח זאת בבירור. הסכם הגרעין (יולי 2015) היה מבחינת אירן קו פרשת המים שאִפשר לה לחזור לעולם מכל הבחינות, אבל ככל שניתן לשפוט ההנהגה האירנית לא זנחה את חלום הנשק הגרעיני. וכאמור, ייתכן שדווקא לאחרונה היא התחזקה בדעתה לפתח את היכולת הזאת, לאחר שנראה באופן ברור כי מאמץ צפון קוריאני דומה נושא פרי. הרבה למדה אירן מקוריאה הצפונית בתחום הטילים. רבות הן השמועות שלא אומתו על שת״פ גם בתחום הגרעיני, אך אין ספק שהאירנים לומדים את לקחי ההתנהגות הצפון קוריאנית והתגובות האמריקניות כנגדה, ומקבלים מתהליך זה עידוד ללכת בדרך המובילה לגרעין. יש מבין המומחים הטוענים כי נראה שאירן אינה מכוונת לנשק גרעיני, אלא רק למאמץ שיוביל אותה להיות מדינת סף גרעינית. מבחינה מעשית אין לכך משמעות שונה, שהרי ״מדינת סף גרעינית״ היא מדינה שכבר לא ניתן לבלום את דרכה לגרעין. זוהי מדינה שהדיון לגביה הוא ביחס ללוח הזמנים בלבד, קרי: כמה זמן ייקח לה מבחינה טכנית להעמיד נשק גרעיני יעיל. מבחינת מדינת ישראל זה אומר שלאירן יהיה נשק גרעיני, והשאר הוא עניין למשחקי מילים ותו לא, לכן אין לאפשר לאירן להגיע לסף זה. במסגרת ההתנהגות הנאותה של אירן וביצוע ההסכם שנחתם על ידה, היא מפתחת יכולת טילים מרשימה, כי תחום קריטי זה לא הוגבל כלל בהסכם. היא ממשיכה לפתח את הדור הבא של הצנטרפוגות, כי הותר לה בהסכם לעשות כן. כך, בסיום ההסכם תהיה בידה היכולת להעמיד צנטרפוגות מהירות פי עשר ויותר, כלומר זמן ההעשרה יתקצר לפחות פי עשר. ההסכם הנוכחי מעניק לה אם כן את הלגיטימציה להכין את יכולת ההעשרה ואת כלי השיגור של הנשק העתידי, כך שזמן המעבר להיותה בעלת יכולת גרעינית צבאית אפקטיבית מרגע סיום תקופת ההסכם יהיה קצר ביותר. המשמעות היא שלקראת סוף תקופת ההסכם לא תהיה דרך לעצור את אירן אלא בכוח. כל אלטרנטיבה דיפלומטית, כולל החזרת הסנקציות, תהיה איטית יחסית לקצב הפיכת אירן לבעלת נשק גרעיני לאחר תום תקופת ההסכם. המטרה האירנית ברורה. אירן צריכה את הזמן עד סוף תקופת ההסכם, כלומר תוך עשור, לבנות כלכלה חזקה, לייצר טילים ארוכי טווח היכולים לשאת ראש נפץ גרעיני, להכין צנטרפוגות מהירות ביותר ולהשלים את מערכת הגנת שמיה – כדי שלא תהיה אפשרות לתקוף את מערך הגרעין שיתחיל לעבוד מיד בתום ההסכם, כדי להגיע ליכולת צבאית בתחום הגרעין, נשק גרעיני ולא פחות מכך. המאמץ לבניית הכלכלה האירנית ולקימום תוכנית הגרעין הם הבסיס המוצק המאפשר לשליטי המדינה לממש את תוכניותיהם מחוץ לאירן.

האירנים לא זנחו, ואף העצימו, את מגמות ההתפשטות שלהם, במקביל למאמצי ההתחזקות הפנימית ושמירת האופציה הגרעינית. לאחר חתימת הסכם הגרעין החליטה רוסיה לשלוח כוח אווירי ניכר ולפעול באופן נחרץ בסוריה, בשיתוף מלא עם אירן וחיזבאללה. החלטה זאת שיחקה לידי האירנים, והם השכילו לנצל את המצב החדש עד תום. איש לא תכנן זאת, ושום מומחה לא חזה את התוצאה הזאת של חתימת ההסכם, אך הרוסים הבינו אותו כלגיטימציה לפעול יד ביד עם אירן. הדבר בא לידי ביטוי באספקת טילי קרקע-אוויר אס. 300 לטהרן, ובלחימה המשותפת לצד חיזבאללה ואירנים בסוריה. כך הרוויחה אירן בסוריה מעמד נוח יותר בשלושה תחומים: סוריה עצמה הפכה להיות מעין מדינת חסות אירנית, ואין כמעט בקשה אירנית שנענתה בשלילה על-ידי משטר אסד. הסורים אף היו מוכנים לרמות את הרוסים, ולהפר את הבטחתם שהנשק החדש שנמכר לסוריה לא יועבר לחיזבאללה. ובניגוד להבטחה, הן טילי חוף-ים (יחונט) והן טילי הגנה אווירית חדישים הועברו בחשאי לידי הארגון הלבנוני המשמש ידה הארוכה של אירן. הסורים לקחו סיכון גדול, עד כדי עימות עם הרוסים, כדי לרצות בעניין זה את אירן ואת בני חסותה מהחיזבאללה. האירנים עצמם המשיכו בחימושו ובחיזוקו של החיזבאללה, בעיקר על-ידי העברת נשק מדויק, שיקנה שינוי דרסטי ביכולות חיזבאללה לפגוע אנושות בישראל. לאחרונה פורסם כי האירנים רוצים להקים בלבנון מפעל נשק שישראל תתקשה לפגוע בו, והייצור שם יחסוך חלק ניכר מהצורך להעביר אמל״ח דרך סוריה, שטח חשוף לתקיפות ישראל. ישראל לא תוכל להישאר אדישה למהלך כזה. בתהליך ארוך, ותוך ניצול חולשתה של סוריה, האירנים רוצים לחזק את יכולתו של ארגון החיזבאללה בלבנון, ולאפשר לו בה בעת לפעול גם מבסיסים שיוקמו בסוריה. רצונם הוא לפתח בסוריה מערכת משולבת של חיזבאללה ומשמרות המהפכה (בתוספת מיליציות שיעיות מרחבי העולם השיעי – מעירק, מפקיסטן ומאפגניסטן, הפועלות בהובלה אירנית), מעין מדינה בתוך מדינה. כך יתאפשר לאירן בעת הצורך לפעול נגד ישראל משתי חזיתות במקביל, סוריה ולבנון. אם יעלה בידה גם לערער את היציבות בירדן, והירדנים טענו בעבר כי איתרו נסיונות אירניים שכאלה, תוכל לפעול גם מתחומה. בלחימה מקווים האירנים כי הם וחיזבאללה ימקדו את מאמציהם אל מול ישראל משתיים או שלוש הגזרות, בעוד שישראל תיאלץ לפזר את פעולותיה ביניהן. יש להבין שיש קשר בין המאמץ האירני בתחום הגרעין לבין בניית יכולות החיזבאללה, ולא רק עקב העובדה שמטרת שני המאמצים הללו היא בין השאר חיסול מדינת ישראל. במידה רבה יצרו האירנים בבניית חיזבאללה מעין ״מצב דמוי קוריאה״. אל מול האתגר של התגרענות קוריאה הצפונית נוצר מצב מעניין. מבין מדינות מזרח אסיה הקשורות לארצות הברית המדינה המתנגדת ביותר ובאופן מובהק לכל שימוש בכוח נגד הצפון היא קוריאה הדרומית, שהיא לכאורה המדינה המאוימת ביותר על-ידי שכנתה מצפון. הסיבה ל״מתינות״ הדרומית היא יכולת קוריאה הצפונית לפגוע אנושות בבירת הדרום, בזכות אלפי קני הארטילריה שהעיר סאול נמצאת בטווח האש שלהם. כך משרתת ההרתעה הקונבנציונלית את בניית יכולת הגרעין של הצפון. אירן מנסה במידה רבה להשתמש לשם אותה מטרה ממש בחיזבאללה, ארגון שהוא זרוע ארוכה של אירן ונשלט על ידה כמעט לחלוטין. עוצמת האש שבידי הארגון אמורה להרתיע את ישראל מלפעול נגד הגרעין האירני, לנוכח המחיר שיגבה מישראל על-ידי שימוש ב-120 אלף הרקטות והטילים שבידו. לכן, מנקודת המבט של ישראל, חייבים לראות את התמונה בשלמותה, ולהבין את הקשר בין שימור תוכנית הגרעין האירנית, חיזוק המאחז בסוריה וחימושו של חיזבאללה. בהמשך הדרך, לאחר שתהיה לאירן יכולת גרעינית צבאית יהיה לה קל יותר לקחת סיכונים, לפעול ישירות נגד ישראל ואף להפעיל את חיזבאללה – שהרי איש לא ייקח את הסיכון ללחימה רבתי בחיזבאללה כשמאחוריו ניצבת פטרוניתו עם נשק גרעיני. אז יהפוך החיזבאללה מארגון שתפקידו העיקרי להרתיע לארגון שתפקידו העיקרי למרר את חייה של ישראל תחת מטריית הגרעין האירני. את אופן פעולתו אז היטיב לתאר נסראללה כשהשווה את חוסנה של ישראל לקורי עכביש, שיתגלו לדבריו כפריכים תחת אש מסיבית על עורף ישראל. השלב הבא, השלב שמעבר לחיזוק האחיזה בסוריה כדי לשרת טוב יותר את צורכי חיזבאללה ואירן לשם הרתעת ישראל, אמור לשרת את החלום האירני להפוך למעצמה של ממש. לכן הם רוצים להחזיק בסוריה בסיס אווירי ומטוסים, כמו גם בסיס ימי וצי בים התיכון. עד כמה מתואמת תוכניתם עם רוסיה, והאם חיזוק כה משמעותי של אירן בלבנט ובים התיכון הוא אומנם אינטרס רוסי, היא שאלה מעניינת ללא תשובה מוסמכת. ברור שהאחיזה האירנית בסוריה, בהמשך להשפעה הרבה שיש לה בעירק (ישירות על הממשלה, ובעקיפין בזכות המיליציות השיעיות שהיא פרסה ברחבי עירק, שרבים מחבריהן אינם עירקים), מאפשרת לאירן לממש את חלום ״חצי הסהר השיעי״. זהו מהלך גאו-אסטרטגי בעל משמעות גדולה, כי אירן תהפוך לאחר ייצוב המסדרון לכוח המשפיע בכל השטח הזה מהמפרץ הפרסי ועד לים התיכון, ומדינות כסעודיה, ירדן וטורקיה תהיינה חייבות להתחשב בה, ואולי אף לחפש דרך כיצד לשתף איתה פעולה, על-אף חששותיהן הכבדים ממנה. אם יסתבר שאין מי שתומך בהן, ופניהן מופנות בעניין זה לארה״ב, תגבר מגמת שיתוף הפעולה עם אירן על פני רצונן הטבעי להתגונן ולהתעמת עם היריב השיעי-פרסי המאייםץ ההתפשטות האירנית באה לידי ביטוי גם בתימן. החות’ים, שלא היו מרוצים מהשלטון בצ’נעה, מנהלים בתמיכת אירן לחימה קשה נגד שרידי המשטר הישן שנאחזו בעדן לאחר נפילת הבירה, ונגד בני בריתו הסעודים, שנחלצו לעזרה כדי למנוע הקמת מדינה הכפופה לאירן על גבולם הדרומי. הצלחה אירנית בתימן תהיה, אם תתממש, בעלת משמעות רבה, כי מתימן אפשר לאיים על חופש התנועה במיצרי באב אל מנדב המובילים לתעלת סואץ. זה נתיב מים בינלאומי חשוב, שאיום אירני על השייט בו חורג מהגבולות הצרים של הסכסוכים במזרח התיכון. הצלחות אירן בקרב הסונים נבלמו, כאמור, בסודן, ונותרו על-כנן בעזה, שם ממשיך החמא״ס, זרוע של "האחים המוסלמים", לקבל סיוע של אירן. זאת דוגמה לפרגמטיות של אירן, המוכנה לשתף פעולה עם ארגון סוני שמבחינה דתית אמור להיות שנוא נפשה, כדי ליצור עוד איום על ישראל. גם בין האויבים יש עדיפויות, כך מסתבר. בה בעת יש לאירן שליטה מלאה בארגון הג’יהאד האיסלאמי הפלשתיני, שגם הוא ארגון סוני שממומן ומחומש בעזה על-ידי אירן, כדי לוודא שהחמא״ס יהיה תחת לחץ להמשך המאבק בישראל, וכי לאירן תהיה השפעה על הנעשה בעזה.

היתרון הגדול של אירן במהלכיה נובע משלושה גורמים: א. לאחר המהפכה ב-1979 הפכה אירן למנהיגה של השיעים במזרח התיכון. זה הישג שבולט מאוד בלבנון, שם מנהיג חיזבאללה הוא גם השליח האישי של מנהיג אירן, והיחסים בין המנהיגות השיעית המקומית לטהרן קרובים מאוד. בעירק, שם מצויות שתי הערים הקדושות ביותר לשיעים ושם הייתה באופן מסורתי ההנהגה הדתית, במיוחד של השיעים הערבים, הייתה מידה מסוימת של התנגדות של כוהני דת בכירים לתפיסה הדתית האירנית המאפשרת עירוב בין מעמד המנהיגות הדתית למעמד המנהיגות הפוליטית, וליומרה של מנהיג אירן (הקודם והנוכחי, חומייני וחמנאי) למעמד של פוסק הלכה שהכול חייבים לציית לו, ובעקבות זאת למנהיגותם של כוהני הדת האירניים על כלל השיעים. אלא שהמנהיגות השיעית בעירק סורסה כבר בימי סדאם חוסיין, ודי ברור שהפסידה בתחרות על הבכורה בקרב השיעים בעולם. הבאתן של מיליציות שיעיות מחוץ לעירק, המקבלות בדרך כלל הוראות מאירן, וכוחן הגובר, ביססה בעירק עוד יותר את העדיפות של המנהיגות האירנית על פני זאת הערבית-עירקית. הסונים, לעומת זאת, לא השכילו להעמיד מנהיגות דומה, ושום מנהיג סוני אינו מוכן להרכין ראש בפני מנהיגות סונית ממדינה אחרת. מצרים, בגלל מעמדה הכלכלי הרופף, איבדה את עמדת המנהיגות הכמעט טבעית שהייתה לה בהיותה המדינה הערבית הסונית הגדולה ביותר. את טורקיה, מדינה גדולה וחזקה, מתעבים בעולם הערבי, ואת סעודיה, מדינה המונהגת על-ידי משפחה בדואית, לא יקבלו הערבים כמדינה מנהיגה על-אף עושרה יוצא הדופן. מדינות המפרץ האחרות קטנות ואף רבות ביניהן, ולכן אינן מועמדות להנהגה. הפער בין אחדות ההנהגה השיעית לבין הפיצול הסוני בולט לעין ומשמעותי ביותר במאבק הסוני-שיעי. ב. אירן מוכנה להשקיע במימוש מטרותיה. היא אינה מהססת להשתמש בכוח, הן במאבקים חיצוניים והן כלפי פנים. ב-2009 היו באירן הפגנות שהיוו מעין פתיח ל"אביב הערבי" שפרץ שנה מאוחר יותר, אלא שבאירן הן דוכאו בדם המהפכנים, שטענותיהם היו דומות לטענות המפגינים בעולם הערבי שבו הופלו משטרים. בסוריה, בתימן, בעירק ובלבנון מעורבים אירנים, אנשי משמרות המהפכה, בלחימה ממש. קורבנות אירניים מוטסים הביתה בארונות, ואין הדבר מרתיע את טהרן. אומנם עד כה היו אלה מעט קורבנות יחסית, אבל אירן אינה מהססת בהפעלת כוחה הצבאי, הרבה מעבר לאספקת נשק וכסף רב לבני בריתה השיעים ברחבי המזה״ת. ג. לאירן יש חזון המחבר את רצונה לשנות את מעמד השיעים אל מול הרוב בסוני הניכר עם חלום פרסי לחדש את ימי האימפריה, ולקדם את ההשפעה של אירן במסגרת החלום הגדול והשאיפה ההיסטורית להיות מעצמה, בקנה מידה אזורי ובעתיד אף מעבר לכך. מה מתוך החזון הזה ניזון מתפיסה דתית-שיעית ומה הוא פרי ההיסטוריה הפרסית השואפת לחדש ימיה כקדם – קשה לדעת, ומבחינה מעשית זה גם פחות חשוב, כי במציאות שני המרכיבים שזורים יחד. העובדה שאירן מוכנה להשקיע דמים, תרתי משמע, ולקחת סיכונים, נותנת לה יתרון של ממש על-פי יריביה במזרח התיכון, כולל ישראל. כל יריביה נמצאים במגננה, הם מגיבים לפעולות אירן ואינם יוזמים. זה נכון גם לגבי סעודיה, שהפגינה תקיפות בהצלת המשטר בבחרין ובמעורבותה הכושלת (עד כה) בתימן וכנגד קטר. בעלת בריתם הגדולה של יריבי אירן, ארה״ב, נמצאת במגמת נסיגה, ונכונותה להשקיע ולהסתכן קטנה ביותר. דווקא רוסיה, שמתקשה מבחינה כלכלית, נמצאת בתנופה, כי גם היא מוכנה להשקיע, לעיתים בנחרצות. ההבדל הזה בלט ביותר בסוריה, שם נאבקו כוחות גדולים שכל אחד מהם ייצג את הצדדים השונים בתחרות השיעית-סונית. האירנים לא היססו, בעוד שהסעודים, מדינות המפרץ וירדן גמגמו, האמריקנים לא החליטו, והרוסים נלחמו. משהסתבר לישראל שאין בצד הסוני כוונות רציניות לפעול במשותף ובאופן משמעותי, התכנסה פנימה ולא לקחה חלק במאבק האיתנים בסוריה. ישראל החליטה להסתפק בפעילות טקטית הנוגעת למניעת העברת נשק שובר שוויון לידי החיזבאללה ולמניעת בנייתם של בסיסים אירניים או של החיזבאללה בצד הסורי של רמת הגולן ובמקרים מסוימים אף מעבר לתחום צר זה. מול התנופה האירנית ונכונותה להשקיע ולקחת סיכונים בלטה הפסיביות של יריביה הסונים והזהירות של ישראל.

לאירן יש נקודות חולשה, שעד כה אותגרו אך במעט. כלכלתה תלוית ייצוא אנרגיה בשוק של קונים ולא של מוכרים, וקל לפגוע במרכיב קריטי זה של המשק האירני. האירנים אינם אהובים בעולם הערבי, ואפילו בלבנון יש התמרמרות לא מעטה נוכח המחיר הכבד שמשלמת העדה השיעית במלחמה לטובת האינטרסים האירניים, שבניה לוקחים בה חלק יום יום בסוריה. גם בעירק המאבק עוד לא הוכרע כליל, אם כי נראה שההנהגה האירנית השכילה לבנות גורמי כוח חזקים בעירק, מקומיים וזרים, והיא שולטת בהם ללא מצרים. המאבק בתוך אירן הסתיים לכאורה, והסכם הגרעין עם ארה״ב חתם סופית (או לפחות עד שיבוטל) כל אפשרות להקמתה של אופוזיציה שתיעזר בגורמי חוץ במאבקה במשטר הדיקטטורי והמדכא את אזרחיו. ארה״ב לא הבינה עד כמה זקוק המשטר האירני להכשר שהוא קיבל בהסכם הגרעין, הן לעצם פרויקט הגרעין והן ללגיטימציה שלו עצמו, כלפי פנים וכלפי חוץ. בניגוד להערכות של גורמים באירופה ובארה״ב, אירן שלאחר הסכם הגרעין אינה דמוקרטית ופתוחה יותר כלפי אזרחיה, וודאי שאינה תוקפנית פחות כלפי חוץ. עם זאת יכול להיות שאירן, ברעבונה להישגים, בלעה יותר משהיא יכולה להכיל. זאת אומנם מדינה בעלת היסטוריה מפוארת ומנגנונים חזקים שגובשו במהלך ההיסטוריה, ואף עמדו במבחנים לא פשוטים, אך בה בעת זאת מדינה מושחתת עד השורש, מדינה שבה יש למקורבים לשלטון כל טוב, מול רבים שאין להם מאומה, וגם לא יהיה. יש בה מיעוטים שחשים שהמדינה אינה דואגת להם, ולא בטוח (בלשון המעטה) שכל האירנים שותפים לחזון הגדול של כוהני הדת – שחלקו ממומש על חשבון רווחתם. הבעיה היא שקשה ביותר להעריך את עוצמת גורמי החולשה הללו, ועוד יותר לא ברור מה יכול להניע את מתנגדי המשטר לפעולה.

אירן היא מדינה בתנופה כלפי פנים וכלפי חוץ. היא המרוויחה הגדולה מהמלחמה בסוריה (כמו גם רוסיה, החברה הבכירה בקואליציה שניצחה), ועתה היא רוצה לממש את המהלך הבא שאמור לאפשר לה לקיים מסדרון יבשתי לים התיכון ולהקים בסיסי קבע לחופיו, הן עבור חיל-האוויר והן עבור חיל-הים האירני. לאחר שתעכל את ההישגים הללו (אם יתממשו) על-אף חולשותיה הפנימיות, יגיע הזמן מבחינתה להיכנס במלוא המרץ למהלך שיוביל בתום ההסכם הגרעיני לבניית מטרייה גרעינית. מטרייה כזאת תאפשר לאירן להאיץ את ביסוסה כמעצמה אזורית, ולהבטיח את המשך קיומו של השלטון הנוכחי. בתמונה הכוללת מנקודת מבטה של ישראל, יש קשר בין בניית כוחו של חיזבאללה – כארגון שיכולתו הקונבנציונלית אמורה להרתיע את ישראל שנמצאת תחת איום של למעלה מ-100 אלף טילים ורקטות, לבין המשך בנייתו של הכוח הגרעיני – שבעתיד יהווה מטרייה שתחתיה יוכל חיזבאללה לפעול ללא חשבון וחשש נגד ישראל. על אף הצהרותיו של נשיא ארה"ב, בדבר כוונתו לבלום את אירן ולמנוע ממנה להפוך לחזקה במרחב ולבית נשק גרעיני, לא ברור עדיין מה המשמעות המעשית של מדיניות חדשה זאת וכיצד תשתלב עם מאמצי מדינות האזור. זאת אחת השאלות הכבדות שהתשובה עליה תהיה בעלת משמעות חשובה, אולי אף קריטית. עבור ישראל ומדינות ערביות סוניות במזרח התיכון, התממשות החזון האירני תעמיד אתגר של ממש, אתגר שיש לו משמעויות מרחיקות לכת מאוד לגבי הצרכים של ישראל בהיבט הביטחוני. רק בשיתוף פעולה של ממש בין יריבותיה של אירן באזור ניתן יהיה להתמודד עם אתגר זה בהצלחה, והשתלבותה של ארה"ב במאמצים אלה חיונית.