בדיונים שהתקיימו בוועדות בנושא זה בכנסת, הביעו נציגי משרד הבריאות והמשרד לביטחון פנים את תמיכתם העקרונית בהצעה. גם נציגי משרד הרווחה הביעו את תמיכתם ביצירת סל שירותים לנשים במעגל הזנות והקמת תוכניות טיפוליות לצרכנים, אולם, הביעו הסתייגות מהפללת הלקוחות וענישתם. כצפוי בעניין כזה, קיימות בנושא זה מספר אסכולות. אסכולה אחת גורסת, כי אין זה נכון להביא להפללתם של צרכני הזנות וכי זכותה של אישה על גופה לעשות בו כרצונה, כולל בעבודתה בזנות. המחזיקים בעמדה זו מתנגדים לגישתו הפטרנליסטית של החוק המתיימר להכריע בשמם של אנשים בוגרים מה טוב ומה נכון עבורם תוך פגיעה, לטענתם, בחירויות ובזכויות אישיות של הפרט במדינה דמוקרטית. מנגד, ניצבת אסכולה הדוגלת בהרתעת כלל צרכני הזנות באמצעות הטלת סנקציה מינהלית לצד הפלילית באמצעות קניסתם והפללתם. במאמר זה נדון בשאלה מרכזית זו. העיסוק בזנות, כשלעצמו, אינו מהווה עבירה פלילית בישראל. עם זאת, מעשים המובילים אדם לעסוק בזנות, כגון שידול לזנות, והבאת אדם לידי מעשה זנות או החזקת מקום למטרת זנות, אסורים בחוק ולצידם עונש של מאסר בפועל. ניתן בוודאות לומר, כי מטרת המחוקק הישראלי לא הייתה (ועודנה אינה) להפליל ולהעניש את העוסקים/ות במתן שירותי המין, אלא את המשדלים למעשי זנות וסרסורי הזנות, המנצלים את נותני שרותי המין וחיים על רווחיהם. הצעת החוק הופכת כל צריכת זנות לעבירה פלילית שיש בצידה עונש של עד שנת מאסר. עם זאת תוגדר העבירה כעבירת ברירת משפט, אשר לצידה קנס בשיעור שלא יפחת מ-1,250 שקל (בגין עבירה ראשונה) וכפל הקנס לכל עבירה נוספת. מוצע לאפשר להמיר את הקנס בגין עבירה ראשונה בקורס הדרכה מונעת. עוד מוצע להגדיר "מעשה זנות" באופן כזה הכולל "כל מעשה בעל אופי מיני, הנעשה בתמורה לתשלום כסף, שווה כסף או בתמורה לטובת הנאה שאינה בעלת אופי מיני". ההצעה מוסיפה וקובעת במפורש, כי העיסוק בזנות אינו מהווה עבירה פלילית. עוד מוצע להקים ועדת סיוע לשורדות זנות, אשר תפקידה לשקם אותן, ולהקים רשות לאומית מתאמת לטיפול בתחום הזנות אשר תפקידה יהיה להגביר את האכיפה, החינוך, השיקום והמודעות הציבורית למיגור תופעת הזנות. תכליתה של הצעת החוק ראויה בבואה להילחם בתופעת הזנות, אשר היא תופעה הרסנית, מכוערת ופוגענית, הן בהיבט המוסרי והן בהיבט המשפטי של עצם גרירתן של שורת עבירות נלוות לצידה ובעקבותיה. עם זאת, ההגדרה המוצעת ל"מעשה זנות" רחבה וכוללנית מדי ועשויה להביא להכללתם של מקרים אשר לא ראוי שיתוייגו כמעשי זנות.

שוודיה הייתה המדינה הראשונה אשר אימצה בשנת 1999 חקיקה האוסרת לחלוטין על צריכת זנות. נורבגיה, איסלנד ופינלנד הלכו בעקבותיה ואימצו חקיקה דומה בסוף העשור הקודם. הסנקציה במדינות אלה היא קנסות מינהליים המוטלים בהתאם למודל פרוגרסיבי - בהתאם לרמת הכנסותיו של הצרכן. בעקבות חקיקה זו, זנות הרחוב מוגרה ונעלמה לחלוטין במדינות אלו. לצד זאת יש לציין, כי מדינות אלה ידועות כבעלות מדיניות הגירה מחמירה ונוקשה, והן מגרשות מיידית אזרחים זרים העוסקים בזנות וצרכניה. לצד זאת, משרד הבריאות השוודי פרסם שלושה דוחות בעניין זנות במרחב הווירטואלי, ולפיהם לא ניתן להגיע למסקנה נחרצת על פיה החקיקה מיגרה כליל את תופעת הזנות באותן מדינות. בשנת 2007 אף צוין, כי לאחר שנים של ירידה ניכרת בתופעה, נמצאה עלייה בצריכת שירותים מיניים תוך שימוש בטכנולוגיה ובאינטרנט, במרחב הסייבר האנונימי המאפשר זאת. ועדה נוספת אשר הוקמה בשוודיה בשנת 2010 הצביעה על זנות האינטרנט כמחסום בולט המקשה לחקור את ממדיה האמיתיים של תופעת הזנות. הוועדה מצאה, כי תופעת הזנות אף גדלה בשל אותה התפתחות טכנולוגית והמליצה על החמרה בהטלת הקנסות ושיעורם. לצד זאת, זנות הרחוב מוגרה ונעלמה לחלוטין, וכי לאיסור החוקי הייתה ועודנה קיימת השפעה משמעותית על תופעת הסחר בבני אדם. דוח הוועדה עורר ויכוח קשה בציבור השוודי ומתנגדי החקיקה טענו, כי בסופו של יום החוק אינו מגן על נשים אלא אך מצניע את מיניותן תוך אכיפת ערכים פטריאכליים, ללא הצדקה משפטית ועניינית. הולנד וגרמניה אימצו מודל של מיסוד הזנות, כך שהיא חוקית וממוסדת בכפוף למגבלות גיל אשר הותוו בחוק, הן של נותני השירות והן של צרכניו. כמו-כן, בערים מסוימות זנות הרחוב מוגבלת ומותרת רק באזורים מוגדרים מראש. באנגליה, לצד החקיקה האוסרת על עבירות של סחר בבני אדם, קיימת חקיקה קונקרטית האוסרת לחלוטין על זנות רחוב, ואולם אין איסור על עיסוק בזנות באופן פרטי בבתים, במכונים או כנערות ליווי. החוק האנגלי אוסר פנייה לזונה לשם קבלת שירותים מיניים אם הזונה נתונה לניצול או כפייה. החידוש הגדול של החקיקה האנגלית הוא בקביעת העבירה כאחריות מוחלטת: השאלה אם הצרכן ידע על הניצול או היה צריך לדעת עליו - איננה רלוונטית. בכך מצוי הצרכן בסיכון, כי אם יסתבר שהזונה עוסקת בתחום מתוך אילוץ, הוא צפוי להרשעה בפלילים. מאליו מובן כי קיומו של סיכון כזה מהווה חסם בפני צריכת שירותים מיניים. בארה"ב אין חקיקה פדראלית המתייחסת לנושא זה ומטילה איסור פדראלי על צריכת זנות, אלא קיימת חקיקה פנימית האוסרת צריכת זנות בחלק מן המדינות.

לצד המשפט המשווה, יש מקום להדגיש את קיומם של הבדלי תרבות משמעותיים הקיימים בין אותן מדינות לבין מדינת ישראל. ישראל היא בהווייתה מדינת הגירה של קיבוץ גלויות אשר ערכיה וחוקיה, מתבססים על עצם הגדרתה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". על כן, לדעתי, לא ניתן להסיק גזירה שווה משיטת משפטה של מדינה זרה, המיוחדת לאותה מדינה בהתאם לתרבותה, על שיטת משפטנו. ניתן, כמובן, לאמץ ערכים אשר עליהם מבקש המחוקק להגן בהתאם להחלטתו ולהלך הרוח התרבותי והחברתי במדינתנו, שהרי המשפט מהווה כלי לקיבוען של נורמות וערכים חברתיים. על כן, מובנת הטענה לפיה עסקינן במסר ערכי וחברתי אשר ההכרעה בעניינו צריכה לבוא מידי המחוקק. יש שיאמרו (ובצדק, לדעתי) כי זנות היא תופעה שמאפיינת ברובה אנשים המצויים בשולי החברה והנמצאים במצוקה חברתית וכלכלית קשה המובילה אותם לעיסוק בזנות (פרט לחריגים באחוז נמוך יחסית). הזנות משפילה את העוסקים בה והעיסוק בה מוביל לא פעם למצבי התמכרות. זנות נמצאה, על-פי לא מעט מחקרים, כתופעה המחוללת פשיעה. ככלל, היא אינה מעשירה את כיסם של אלה העוסקים והעוסקות בה, אלא את כיסיהם של מפעילי מוסדות הזנות למיניהם. הזנות - בדומה לסמים – מהווה לא פעם מצע קל להלבנות הון, עבירות מס וסחר בבני אדם. זנות נמצאה אף ככזו המובילה לפגיעה באיכות החיים של תושבים שומרי חוק המצויים בפריפריה של המקומות בהן היא מתקיימת. הזנות אף יוצרת סיכונים בריאותיים מסכני חיים, אשר עלותם מוטלת על הציבור בכללותו. כל אלו מתעלים, לטעמנו, במסגרת מאזן הכוחות הכולל, על כל אותן חרויות הפרט אליהם מפנים מתנגדי ההפללה, כגון חופש הבחירה, זכותו של אדם על גופו וחופש העיסוק. הזנות היא תופעה פסולה ויש מקום לגנותה לא רק גינוי מוסרי אלא אף גינוי משפטי. בדרך זו יסייע המשפט להוקיע תופעה קשה זו משורות החברה הישראלית, לפחות בנוגע לזנות רחוב. בתשובה לשאלה מי ישים אדם לקבוע את גורלו של אדם בוגר אחר ובאיזה אופן יחיה את חייו בד' אמותיו של ביתו, ייאמר, כי קיימות דוגמאות רבות של חקיקה פטרנליסטית מצד המחוקק לאורך ההיסטוריה החקיקתית בעולם בכלל ובישראל בפרט. למשל: המחוקק הביע גישה פטרנליסטית בנוגע לצריכה עצמית של סמים בכמויות גדולות או של סמים מסוכנים, בסוגיה של המתת חסד ובחובה לחגור חגורת בטיחות. יש שהמחוקק מביע את עמדתו הפטרנליסטית בשל שיקולים ציבוריים של טובת הכלל, בשם ערכים אותם מבקש המחוקק להנחיל ובשמם של מסרים חברתיים עליהם הוא בא להגן, לצד שיקולי עלות ותועלת כלכליים.

אחת מטענותיהם של מתנגדי ההפללה היא שמדובר בפגיעה בחופש הבחירה וחופש העיסוק. אלא שזוהי טענה מוקשית. אכן ייתכן שחלק מנותני השירות עוסקים בזנות מתוך בחירה אישית ורצון חופשי הנובע משיקולים כלכליים או אחרים. אולם נראה, כי המדובר באחוז קטן, ואילו רובם הגדול לא עוסקים בכך מתוך בחירה אמיתית אלא עקב נסיבות חיים קשות, מצוקה כלכלית ופעמים רבות אף מכפייה. קשה לדמיין מצב בו שאיפתה האמיתית של אישה הוא להיות זונה, יהא מלבושה אשר יהא. טיעון מרכזי נוסף של מתנגדי ההפללה הוא הטיעון הפטרנליסטי אליו התייחסנו לעיל. השאלה שצריכה להישאל בהקשר זה, איננה אם חוק כלשהו הוא פטרנליסטי אם לאו, אלא האם החוק מוצדק באופן המתיישב עם ערכיה הדמוקרטיים והיהודיים של מדינת ישראל, והאם יש בו כדי להגן על הציבור בכללותו ולאו-דווקא על הפרט הבודד. טענה אחרת היא, כי ההפללה תיצור מצב בו הצרכנים יתוייגו כעבריינים מן השורה, בעוד שנותני שירותי המין עצמם לא יופללו, ובכך נוצרת אפליה בין שני הצדדים לאותו האקט. תשובה לכך תהיה, כי מטרת המחוקק אינה להעניש את נותני השירות, הנתפסים בעיניו כמנוצלים המצויים במצב מוחלש ובלתי שוויוני מבחינת מאזן הכוחות מול הצרכנים. עוד טוענים מתנגדי ההפללה, כי היא תביא עימה ריבוי מעשי אינוס. לטענה זו אין כל תימוכין אמפיריים, והקשר הסיבתי בין ההפללה לבין גידול בעבריינות מין נראה, לעניות דעתי, לוטה בערפל. טענה נוספת היא, שיש לקבוע הגדרה זהירה של המונח "זנות", שכן הגדרה רחבה מדי עשויה להוביל לכך שגם תופעות חברתיות ידועות, כגון פילגשות, ייכללו במסגרת החוק, ואף כל אותם מקרים בהם אדם מקיים מערכת יחסים קבועה עם אחר/ת בתמורה. כי ניתן להתגבר על חשש זה במישור ההגדרות בחוק ע"י יצירת הסדר חקיקתי, האוסר רק על צריכת זנות במקומות פומביים או במקומות אשר נועדו והוקמו למטרה זו בלבד. אומנם לא יהיה בהגדרה כזו בכדי לכלול את כל צורות הזנות, ואולם בכך תכוון ההפללה אל עבר חלק מרכזי של תעשיית הזנות - זנות הרחוב – ויש בכך הישג ראוי בפני עצמו. טיעון אחר הוא, כי החוק לא יביא להיעלמות התופעה אלא אך לירידתה למחתרת. אכן, החשש הוא, כי עקב קשיי האכיפה והקושי ההוכחתי, רשויות החוק יתמקדו במיגור תופעת זנות הרחוב, בעוד שסוגי זנות אחרים, כאלו המתקיימים בדירות דיסקרטיות ומצד נערות ליווי בבתי מלון, לא ייעלמו. לטענת המתנגדים, עשוי החוק לפגוע באופן סלקטיבי דווקא במגזר החלש ביותר בשרשרת הזנות. לכך יש להשיב, כי מיגור תופעת זנות הרחוב לבדה הוא ברוך, שכן זוהי תופעה מחוללת פשיעה. אף אם החוק יצליח להשיג מטרה זו בלבד - דיינו. מעבר לכך, באשר לשירותי זנות מסוג אחר, יש רגליים לסברה, כי החשש מפני ההיחשפות הפומבית הכרוכה בניהול הליך פלילי או בניהול הליך שיקומי לצד קניסתם של הצרכנים, עשוי להביא להקטנת הביקוש לשירותי זנות ולהשפיע בכך אף על צד ההיצע. לבסוף סבורים המתנגדים, כי קיים קושי מהותי ביישומו של מודל הקנסות. מי יאכוף את החוק? כיצד ינוהל המשפט מבחינת איסוף הראיות? תשובת תומכי ההצעה לטיעון זה היא, כי קיימת משמעות לעצם חקיקתה של עבירת ההפללה והכנסתה אל תוך ספר החוקים הישראלי, על-אף כל קושי העשוי להסתמן באכיפתה.

האם הצעת החוק המוצעת הינה ראויה ומאזנת נכונה בין כלל האינטרסים הרלוונטיים? התשובה היא חיובית. עם זאת, הגדרת המונח "מעשה זנות" מרחיקת לכת ביצירת איסור על קיומם של כל מערכות היחסים המבוססות על ממון, לרבות אלה הנעשים בהסכמה מלאה, ללא כל כפייה ואשר הממון הוא נדבך במערכת הרצונית. לטעמי, האיסור על זנות לא צריך לחול על מעשים הנעשים בהסכמה, בד' אמותיהם של פרטים בגירים, וזאת בניגוד לזנות רחוב או זנות במוסדות שנועדו לשם כך בלבד, אשר את צריכתם מוצדק להפליל. כמו-כן יש לתת את הדעת באופן מושכל לשאלה האם יש להוציא מכלל תחולת החוק מועדונים בהם מתקיימים מופעי חשפנות. גם כאן השאלה היא היכן יעבור הגבול. כמו-כן, יש לשקול את עצם הגדרת צריכת הזנות כמעשה עבירה כבר מהפעם הראשונה. תאמרו: הרי זו עבירת ברירת משפט. אמנם, נכון הדבר. ואולם נוכח העובדה שלצידה של העבירה מוצע להטיל עונש מאסר של שנה, הרי שהעבירה תוגדר כעוון, ולכן ההרשעה גוררת אחריה בהכרח גם רישום פלילי. התוצאות של רישום מסוג זה ברורות, במיוחד כאשר הדבר נוגע לאוכלוסייה צעירה ולכאלה העומדים בפני גיוס לצה"ל. גם בכך צעדה ההצעה צעד אחד רחוק מדי. אין כל הצדקה עניינית להפליל את העבירה הראשונה של צרכן, ושום ערך לא ייפגע אם ייקבע, כי לא תהיה הרשעה בפלילים בצד העבירה הראשונה, ובלבד שהנאשם השתתף בקורס. הסוגיה בה עסקנו כאן מעוררת שאלות מוסריות ומשפטיות סבוכות כאחד, אשר התשובות להן אינן פשוטות כלל ועיקר. למשל: האם ישנה הצדקה לאבחנה הקיימת כיום בין צריכת שירותי מין מקטינה בת 17 לעומת צריכת שרותי מין ממי שמלאו לה אך 18 שנים? האם יש הצדקה לאי הפללתם של העוסקים בזנות בטענה שהם קורבנות של ניצול, כפייה ונסיבות חיים קשות (טענה מוצדקת לדעתי), לעומת הפללתם של צרכני הזנות לצד אלו החיים על רווחי נותני השרות בלבד? מקומן של שאלות אלה להתברר בבית המחוקקים. רובן שאלות של מוסר וערכים חברתיים, כאשר למשפט תפקיד חשוב ככלי לעיצובם ועיגונם של ערכים אלה בדין. ואכן נראה, שהמחוקק החל להביע את דברו בהצעת החוק אותה תיארנו, לצד תמרורי האזהרה שיש להציב לטעמי בניסוחה. תופעת הזנות היא עתיקת יומין וימיה כימי האנושות עצמם. ככל הנראה קשה עד בלתי אפשרי יהיה למגרה לחלוטין. אולם בהחלט ניתן לצמצם את ממדיה ולהפנות משאבים לנתיבי חינוך והסברה אודות התופעה והסיכונים הכרוכים בה. בד-בבד יש לנתב תקציבים ציבוריים ליצירת מקומות עבודה ואפיקי שיקום לאלו המבקשים לצאת ממעגלי הזנות ההרסניים. ניתן לקיים מטרות אלה בחקיקה שתוסדר בהצעת חוק ממשלתית הצפויה להיות מונחת בקרוב על שולחן הכנסת, ועל הצעה חשובה זו לעגן תכליות אלה, תוך עריכת איזונים מבוקרים ושמירתם המוקפדת של כלל האינטרסים המוגנים בחברה הישראלית.