בעין הסערה

כך בבוקר השמשי הקריר בברצלונה, חיפשתי את הכיוון לירושלים. חלון חדרי במלון נשקף אל הים, והשמש זרחה משם. לשם כיוונתי את ליבי, ואז עלו על שפתיי מילותיו של המאהב הגדול של ארץ ישראל, רבי יהודה הלוי, שחי לא רחוק מכאן בטולדו לפני כ-900 שנה לערך. "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב / אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב / יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב". גם מקומו של רבי משה בן נחמן לא נפקד מזיכרוני, ולכבוד הנסיעה עברתי על "ספר הוויכוח" - שבו תיעד הרמב"ן את מהלך הוויכוח שלו ביולי 1263 עם אותו יהודי מומר בנוכחות המלך חיימה הראשון, מלך קטלוניה ואראגון, שנטה חסד לגאון היהודי. יום לאחר הוויכוח אמר לו המלך: "שוב לעירך לחיים ולשלום", העניק מתנה כספית ונפרד ממנו באהבה. על מקום הכנסייה ההיא נמצאת כיום כנסייה אחרת שהחלה להיבנות אחרי שהרמב"ן עזב את ספרד - הכנסייה על שם אֶוּלליה, קדושה נוצרית שהרומאים צלבו בראשית המאה הרביעית ונחשבת לפטרונית המגינה על העיר. זה מקום הארכיהגמון של ברצלונה. מספרים שהדי הוויכוח ההוא עודם מהדהדים בין קירות הכנסייה, ואולי אלו רק רוחות הדמיון. הרמב"ן איננו, ויהודי קטלוניה נעלמו יחד עם כל יהודי ספרד, אבל קטלוניה העצמאית ההיא שבה ועלתה מאוב בעשור האחרון, בדרישתה לחדש ימיה כקדם כממלכה עצמאית שלא תחת שלטון ספרדי. הגעתי לשם כדי לעקוב מקרוב אחרי היסטוריה בהתהוות.

בשדה התעופה משכו את עיניי השלטים התלת-לשוניים: קטלאנית בראש, אנגלית באמצע והספרדית נדחקת מבוישת לסוף. ברחובות העיר לא נתקלתי בתכונה מיוחדת, למעט דגלי הרפובליקה החדשה בחזיתות בתים רבים. עסקים כרגיל. בשדרות רמבלאס השתוממתי למראה הצפיפות האנושית הקוסמופוליטית ונחרדתי מהניסיון לדמיין את מהלך פיגוע הדריסה באוגוסט האחרון, כשהנהג החל את מסע הרצח מכיכר קטלוניה ולאורך השדרה. כלפי חוץ עסקים כרגיל, אבל בחדרים פנימה מנשבת רוח פרצים המרעידה את ספרד ומחרידה את אירופה המבקשת רק שקט: קטלוניה דורשת עצמאות. ספרד כצפוי מתנגדת, וכיצד לא תתנגד, אם חבל הארץ העשיר הזה אחראי לכ-20 אחוזים מהתל"ג של כל ספרד. אחרי קטלוניה יקפצו הבאסקים ואולי נוספים, ומה יהיה על ספרד, התשוב לממדיה הצנועים טרם האיחוד של קסטיליה ואראגון במאה ה-15?

נפגשתי עם אינטלקטואלים, אנשי תקשורת מרכזיים ומדינאים בכירים מאוד, שאחד ממלא תפקיד חשוב בתהליך עוד מראשיתו. התרשמתי שאין דרך חזרה, אם כי כולם נחפזים להדגיש שדרישתם לעצמאות לא נובעת מבדלנות אתנית או דתית, לא היסטוריה ולא דת, אלא דמוקרטיה: הרצון להיות חופשיים לעצב את עתידם, ולא תחת מגבלות של הרפובליקה הספרדית. אנו חברה מעורבת מאוד, אמרו, 70 אחוזים מהאוכלוסייה אינם קטלאנים "מקוריים", שנמצאים פה יותר מארבעה דורות. חצי מהאוכלוסייה דובר ספרדית ולא קטלאנית. אנו רוצים לבנות מדינה לכולם. "נכון שיש לנו היסטוריה בת אלף שנה; נכון שקטלוניה מעולם לא הרגישה שהיא באמת ספרדית. נולדתי בתקופת פרנקו; נאסר עלי לדבר קטלאנית בפרהסיה, רק בבית דיברנו בשפתנו, אבל החברה הקטלאנית החליטה להיאבק על עצמאות בדרך אחרת מהאומות האחרות - לא באמצעות סכסוך אתני". אמרתי להם שבעברית "שפה" או "לשון" פירושה גם עַם וגבול. העובדה שקטלוניה דוברת שפה אחרת מספרדית, עם היסטוריה תרבותית משלה, מייצרת בהכרח "מדינה בתוך מדינה" (כפי שהאנטישמים באירופה טענו כלפי היהודים), כך שכל כמה שיעטפו את הדברים בדיבורים תקינים פוליטית, נראה שהם ממעיטים בערך הרגשות הלאומיים, הזיכרון ההיסטורי, ההבדל הלשוני והתרבותי. אתם מתעקשים לתאר מה שקורה אצלכם במונחים רציונליים, בעוד מתחת לפני השטח (ושמא: בעומק הלא-מודע הקולקטיבי) תוססים זרמים רומנטיים לאומיים, המבקשים להתגבש כאישיות מדינית נפרדת ומובחנת. אתם מדברים על "לוגוס" אבל הוא נח על מצע של "מיתוס", עם השפעה עמוקה וקשה לשליטה בהמון. אחר-כך חשבתי שאולי הם לא יכולים לדבר אחרת, מפני שהם פונים לאירופה החרדה עד מוות מההתעוררות הלאומית וממלחמת הדת הנושפת בעורפה בין הנצרות לאיסלאם. זו גם הדרך של מפלגות הימין והמרכז לגייס את השמאל לרעיון העצמאות באמצעות רעיון "מדינת כל אזרחיה", אם לשאול זאת מהדיון הישראלי. ואכן, אחד מבני שיחי המשתייך לצד השמאלי אמר בפירוש שלמרות הפיגוע הקשה ברמבלאס, "אנחנו מתנגדים לפגוע בזכויות אזרח כלשהן כדי להשיג ביטחון". סיפרתי לו על העיקרון היהודי ש"פיקוח נפש דוחה (כמעט) את כל התורה", והוא התגאה ש"זה ההבדל בין החברה הקטלאנית לשאר העמים" ודיבר על "פציפיזם" כמאפיין של החברה שם.

הינה תקציר הבלאגן: כשהדיקטטור פרנקו מת ב-1975, נחתם חוזה בין ממשיכיו בשלטון למפלגות האופוזיציה. חלק מההסכם כונה "פתרון שני המפתחות" - בכל עימות בין המשטר הספרדי לקהילות האוטונומיות (בעיקר קטלוניה והבאסקים) יתקיים תהליך כפול: ראשית, האוטונומיה מעבירה בפרלמנט שלה חוק, ואז זה עובר לפרלמנט במדריד שמאשר או דוחה. שנית, אם זה נדחה, הדבר חוזר לאוטונומיה, שרשאית לערוך משאל עם, ואם העם מאשר את הדבר - אפילו נגד השלטון המרכזי - זאת ההחלטה הסופית. בספטמבר 2005 העביר הפרלמנט הקטלאני הצעה לחוקה חדשה. בתהליך ארוך התקבלה החוקה בשני הפרלמנטים (עם קיצוצים), לאחר קבלתה במשאל עם בקטלוניה ב-2006 ובחתימת המלך הספרדי. סיעת המיעוט בקטלוניה המייצגת את מפלגת השלטון במדריד התנגדה, ולאחר אישור החוקה עתרה לביהמ"ש העליון נגדה. לאחר ארבע שנות דיונים פסל ביהמ"ש סעיפים מהותיים בחוקה ויצר מצב חדש: במקום שני שותפים ליחסים בין השלטון המרכזי והשלטון האוטונומי, נוסף שותף שלישי: ביהמ"ש. התגובה הקטלאנית הייתה שאם הסכם "שני המפתחות" הופר, אז איש לאוהליו, וכך החלה התנועה הבדלנית לצבור כוח עד לניצחונה ב-2015. בברצלונה שמעתי זמירות מוכרות: "למעשה, ביהמ"ש במדריד אמר: 'אין לכם הכוח והזכות להחליט, אלא רק לנו'". ועוד: "בית המשפט לקח כוח שלא היה שייך לו. הם שברו את הדמוקרטיה. זה משבר גדול בכל מדינה דמוקרטית. הם החליטו שהם המפלגה המחוקקת". כדאי להכיר לספרדים את מרדכי קרמניצר, משה נגבי ודומיהם, שילמדו את הקטלאנים שכך סדר הדברים: הכנסת מחליטה ומרים נאור מאשרת או פוסלת.

שמעתי לא מעט אנשי שמאל אצלנו טוענים שעצמאות לקטלאנים דומה לעצמאות לפלשתינים. הלוואי שערביי האזור היו לומדים מהקטלאנים. אך אם משווים, הדמיון הוא בין קטלוניה למדינת ישראל. לשתיהן היסטוריה לאומית ותרבותית ארוכה מאוד. שתיהן היו מדינות עצמאיות שאיבדו עצמאותן לטובת כוח כובש. שתיהן נמצאות במרחב גדול העוין את שאיפותיהן הלאומיות: ישראל במזרח התיכון, וקטלוניה בספרד ובאירופה בכלל. בשתיהן יש מיעוט שמנהיגיו שואפים לאיין את לאומיות הרוב. בישראל הח"כים הערבים וועדת המעקב העליונה מתייחסים ליהודים כדת ולא כלאום (ראו מאמריי מהעת האחרונה). בקטלוניה מנהיגת האופוזיציה, אינאס ארימאדאס (נולדה באנדלוסיה), מתנגדת לעצמאות קטלוניה ומתכחשת ללאומיות הקטלאנית. ישראל אינה רוצה להתערב בסכסוך הזה, יש לנו די משלנו. אולם הדרמה המתחוללת בקטלוניה מציפה סוגיות קיומיות הנוגעות גם לאזורנו ולעולם כולו. מצד אחד אנו חיים בכפר גלובלי, הגבולות מיטשטשים ונוצרות קהילות עם מכנה משותף אחר מלאומיות; דברים שמתרחשים בניו-יורק מוקרנים אצלנו, והרשתות מאפשרות לנו להיות חברים בקהילות שהמרחק לא משפיע על הקשרים בתוכן. מצד שני, המזה"ת מתפרק מהלאומיות האירופית וחוזר למבנים שבטיים וחמולתיים. זה בהמשך להתפרקות בריה"מ ויוגוסלביה, ועכשיו קטלוניה המבקשת לממש את לאומיותה - מהלך שעשוי או עלול לעודד את הבאסקים לפרק את ספרד הנוכחית. אנחנו, בני התקופה, נמצאים בעין הסערה ומתקשים לגבש פרספקטיבה ראויה. נשאיר זאת לדורות הבאים ובינתיים נלמד מלקחם של אחרים.