השורשים ההיסטוריים של תנועת העבודה מגיעים לחלוצי העלייה השנייה, אותו אוונגרד סוציאליסטי מהפכני שמרד בדת ובממסד שלה. אחד ממנסחי הציונות הסוציאליסטית בסוף המאה ה-19 היה נחמן סירקין. כמשכילים רבים, גם הוא התייאש מהתקווה להשתלב בחברה האירופית, וב-1898 פרסם חיבור בשם "שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית". היהודים ייצאו מאירופה כתנועה עממית שתקים טריטוריה יהודית סוציאליסטית שבה יזכה העם היהודי לתחייה לאומית ולתחיית העברית. סירקין ראה את הסוציאליזם טבוע במוסר הנביאים, אבל תיעב את מה שכינה "הדת היהודית המעשית" שלדעתו הייתה האשמה במצבו השפל של העם: "המוני העם שקועים בבערות, בהבלי הדת, בהגשמה תלמודית".
אחד מדַבָּריה החשובים של העלייה השנייה, היה הסופר יוסף חיים ברנר. ב-1910 פרצה שערורייה גדולה ביישוב בארץ ובעולם היהודי ("מאורע ברנר") בעקבות מאמר שבו לעג לדאגה היתרה של העיתונות היהודית בגולה נוכח הגידול של מקרי השמד בקרב יהודים. ברנר ניהל פולמוס חריף עם מתקיפיו. לטענתו, אין ליהודים ה"חפשיים" צורך ב"יהדות", שכן הדת היהודית איבדה את חיוניותה. הוא תלה את יסודה של הדת היהודית "בהתרפסות ובקשה לפני איזה אב שבשמיים שייתן פרנסה". את צעירי ישראל, אמר, לא מעסיקות שאלות תיאולוגיות, כפי שאולי מנסה העיתונות היהודית להראות - לא מפני שהם שלמים עם עולמם הפנימי והשקפותיהם; להפך, הצעירים הללו מודעים לקרעים הרבים שנפשם ולקושי של "חיים בלי אלוהים"; תחושת השבר בנפשם נובעת מן המתח שבין היותם צעירים עברים לבין היעדרה של שפה עברית שלמה, מולדת ותרבות עברית. בכל אופן, הטעים ברנר, למרות הטפות העיתונות שאין ישראל בלי דת ישראל - ברור ומובן לצעירים האלה "שיהודי ותפילין אינו היינו הך".
כך כתב: "שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת 'קיום היהדות'. את רעיון התערובת הזה צריך לעקור מן השורש... אנחנו היהודים החופשים, אין לנו וליהדות כלום. ואף על-פי כן הננו בתוך הכלל בשום פנים לא פחות ממניחי התפילין וממגדלי-הציצית.
אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשבילנו היהודים. אנחנו יהודים גרים בכל מקום, יהודים רצוצים, בלי ארץ, בלי שפה... עמנו הוא גלותי, חולה, הוא הולך ונתקל, הוא נפל שֶבע - וקם. עלינו להקימו. כוח רצונו מתרפה - צריך להגבירו. הבו ונתחזק. אין משיח לישראל - הבה ונגבר חיילים לחיות בלי משיח".