שיא חדש בשיחדש של אהרן ברק

כשג'ורג' אורוול כתב את ספרו 1984, הוא כתב על הקומוניסטים שמהם הוא נמלט בעור שיניו אחרי שנלחם איתם שכם אל שכם במלחמת האזרחים בספרד. את תרבות השקר של הקומוניסטים האלה, שרצחו את חברו הטוב ביותר, ואת מנהיג המפלגה שעם חבריה הוא נלחם באנשיו של פרנקו, הוא תאר במילה "שיחדש" - שפה חדשה - ובסיסמאות "מלחמה היא שלום", חרות היא עבדות", "בערות היא כוח". הדים לתרבות השקר המתוארת בספרו של אורוול נשמעו כבר כששמעון פרס כינה את קורבנות המלחמה הבלתי נגמרת בין העם היהודי היושב בציון, ובין הערבים הקמים עליו לכלותו, בשם קורבנות השלום. "מלחמה היא שלום" אמר האח הגדול של אורוול, והחרה החזיק אחריו דובר השיחדש שמעון פרס. אלא שנקודת המחלוקת העיקרית בין הימין לשמאל בישראל של היום כבר איננה מידת הצלחתו של הסכם רבין-ערפאת, שפרס, שתרומתו להסכם קטנה הרבה יותר מתרומתו של עובדיה יוסף, הצליח לקבל בזכותו את פרס נובל לשלום. רוב רובו של העם כבר הבין שהסכם זה נחל כישלון חרוץ, ושדיון בתנאי השלום שבינינו לבין הערבים ביש"ע דומה לדיון בביצה שלא נולדה, ושגם לא תיוולד בעתיד הנראה לעין. את מקומה של מחלוקת זו תופסת היום המחלוקת לגבי משמעות המילה דמוקרטיה, כשעל-פי דוברי הימין משמעותה היא שלטון העם, ועל-פי דוברי השיחדש משמעותה היא שלטון בג"ץ. ואבי אבות השיחדש הזה הוא אהרן ברק, שבביוגרפיה שלו "כבודו", שכתבה העיתונאית נעמי לויצקי, מופיע הקטע שלהלן: "ברק גורס שהחוקים והחלטות הרוב אינם בהכרח אלה שקובעים, משום שמבחינתו יש גם זכויות אדם, והן חשובות לא פחות. את האיזון בין השניים יקבע הוא בפסיקותיו, ובפרשנות שהוא ייתן לחוקים הקיימים". הוא(!) יקבע, הוא(!) יפרש, ואחריו יורשיו שהוא(!) יבחר בהם. אלא שאפילו לויצקי לא העריכה נכונה את מידת ביטחונו של ברק בעליונות שלטון בג"ץ על שלטון החוק. כי לויצקי דיברה רק על זכויות האדם, ואילו לשאלת התפטרותו של נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום אין שום קשר לזכויות האדם, והתשובה לה ניתנה בחוק יסוד הממשלה שקובע: (א) הכנסת רשאית, בהחלטה ברוב חבריה, להעביר מכהונתו את ראש הממשלה שהורשע בעבירה ובית המשפט קבע בפסק דינו שיש עימה משום קלון... (ד) לא הועבר ראש הממשלה מכהונתו לפי סעיף זה ופסק הדין כאמור בסעיף קטן (א) נעשה סופי, תיפסק כהונתו של ראש הממשלה. אבל מיהם המחוקקים, ומהו חוק יסוד, לעומת אהרן ברק שקבע שיא חדש בשיחדש כשאמר ביום חמישי: "עובד ציבור בכל רמה, לרבות ראש הממשלה, אם מוגש נגדו כתב אישום הוא חייב להתפטר. נקודה. יכול להיות שיש בחוק איזשהו סעיף שאומר אחרת, אבל אם אני הולך לפי ההיגיון שעמד בבסיס פסקי הדין בנושאי אריה דרעי ורפאל פנחסי, זהו המצב". אלא שבלשון המשפטנים, ברק "לא דק פורתא" כשדיבר על "ההיגיון שעמד בבסיס פסקי הדין בנושאי אריה דרעי ורפאל פנחסי", כי בדיון אחר שנערך בבית המשפט העליון בעניינו של פנחסי, תואר במדויק פסק הדין שחייב את ראש הממשלה לפטרו: "בפסק-דינו בעתירות אלה דחה בית המשפט את הטענה, שלפיה העדר הסדר בחוק המחייב את ראש הממשלה להעביר מתפקידו סגן שר שכנגדו הוגש כתב אישום יוצר "הסדר שלילי", שעל-פיו אין חובה להעביר את המשיב מתפקידו". מסתבר אפוא שבמקרה פנחסי לא(!) היה "הסדר בחוק", אבל במקרה של נתניהו לא רק שקיים "הסדר בחוק", אלא הסדר מפורש בחוק, ולא סתם חוק, אלא חוק יסוד! אלא שברק מדבר כמי שלא כל כך מתמצא בנאמר בספר החוקים, ואומר ש"יכול להיות שיש בחוק איזשהו סעיף שאומר אחרת" ואחר כך גם אומר: "אם שינו את החוק וקבעו שמצב כזה צריך להישאר, צריך לבדוק את החוקתיות שלו"/ אז "יכול להיות", וגם "אם שינו". מאיפה לו לדעת? ומה זה בעצם חשוב? ברק יודע רק את מה שחשוב באמת: "השאלה היא לא אם החוק מחייב, אלא מה עובד הציבור צריך לעשות". ואת מה שעובד הציבור צריך לעשות, "יקבע הוא בפסיקותיו, ובפרשנות שהוא ייתן לחוקים הקיימים", כפי שכתבה נעמי לויצקי. אנו יכולים רק לתאר לעצמנו כיצד היו רועדות אמות הסיפים לו הביעו מירי רגב או דוד ביטן זלזול כל כך מתנשא בחוק יסוד. אבל ביטן ורגב שייכים כידוע לאספסוף של "הבוזגלואים", ואילו ל"כבודו" של נעמי לויצקי מותר הכל, כי הוא "משלנו". ובמבחן בוזגלו ימשיכו להאמין רק אלה שמשוכנעים ששופטי בית המשפט העליון היו קובעים פעמיים הלכות חדשות גם בשביל כל נתבע במשפט דיבה, כשם שקבעו פעמיים הלכות חדשות כאלה כדי לפטור את אילנה דיין מהחובה להוכיח שאמת דיברה בתוכניתה על הסרן ר'. ולא נותר לנו אלא לאחל לאהרן ברק בריאות ואריכות ימים, ולקוות שיחזה במו עיניו במעשי ידיו טובעים בים של חוקים שישיבו את שופטינו כבראשונה, לפני שהוא הפך אותם לשליטי העל של המדינה.