הזכות ל"חופש הדיבור" מיתרגמת בשנים האחרונות לשיח ציבורי מתלהם ומקצין, שבו חריפות הסגנון ובוטות הביטויים ולא חריפות המחשבה והרגישות לזולת הופכים לעיקר. הבעיה המרכזית בתהליך שהוא מחטיא שתי מטרות: תכלית חופש הדיבור ומטרת השיח הציבורי.
לטעמי, תכלית הזכות היא יצירת שיח אינטליגנטי מבוקר מחשבה רציונלית בין בני-אנוש, במטרה לברר סוגיות, ללבן מחלוקות, למצוא יסודות לשיתופי-פעולה מועילים ולמנוע או למזער תהליכים אלימים ביחסים בין יחידים וקהילות. חופש הדיבור מממש ייעודים אלה בדרכים שונות: פניה לשכל - שכנוע, פניה לרגש - אמפתיה, הבהרת כוונות, יצירת אמון, יצירת קירבה אישית ועוד. אולם זכות זו עשויה להיות מנוצל גם למטרות שליליות: פגיעה, עלבון, הסתה, שקרים, הונאה, פסילת הזולת או קידום חשיבה ומעשים בעלי ערך מוסרי או נורמטיבי שלילי.
חופש הדיבור הוא זכות פרטית אך ערך חברתי. אין לו משמעות ברמת הפרט, כאשר הוא בגפו. ללא תכלית יישומית זו זכות פיקטיבית. מכאן שמימוש קונסטרוקטיבי של הזכות - כזה שתורם לחברה - יש לטפח ולהרחיב ככל האפשר, בעוד שימוש דסטרוקטיבי - מזיק, מסכסך, מתגרה, מעליב ועוד, יש להגביל ולמתן. שתי דרכים עיקריות עומדות לחברה לצורך מקסום התרומות של חופש הדיבור: חינוך וחקיקה. מכל בחינה מעשית ועיונית, יש להעדיף את החינוך על החקיקה, שכן הטמעת תרבות הדיבור (סך הכישורים והשיטות בעזרתם הופכת המיומנות לקונסטרוקטיבית) באמצעות חינוך, מיתרת את האילוצים וההגבלות באמצעות חקיקה ומשפרת את האווירה הציבורית הכללית ואת הקומוניקציה האנושית.
יש המפרשים חופש דיבור כ"זכות טבעית" או "מתת-אל", שאין לאיש רשות או זכות לדון בה או לצמצם את תחומיה. אין חלקי עם הגורסים כך מן הטעם שהוסבר לעיל. חופש בחברה איננו זכות להתפרע. בני-אדם חיים בחברה ועל כן אינם פטורים מהתייחסות לעובדה שבהצטרפם לקבוצה, הם נקשרים אליה באמנה חברתית שבזכותה הם נוחלים יתרונות שאין להם כיחידים. במקביל, כחלק מעסקת-החבילה, מוותרים הם על חלק מ"זכויותיהם הטבעיות", בכדי לאפשר לזולתם בחברה, אותן זכויות בדיוק. תפקידה של הנחלה קונסטרוקטיבית של הזכות באמצעות חינוך, בין היתר, הוא לפתח ולהגדיל את הסובלנות והסבולת לשונות האישית והמחשבתית בין היחידים בחברה. לסבולת זו משמעות שהיטיב להגדירה הלל הזקן: "... את ששנוא עליך, לחברך לא תעשה...". כאשר מצרפים ביטוי זה לנוסח החלופי של אותו רעיון גדול ביהדות: "...ואהבת לרעך כמוך...", מתחדדת עוד יותר ומתבהרת המשמעות המלאה של הדברים.
בשיח העכשווי שלנו קרסו ערכים אלה כמעט לחלוטין ונותרו רק המגבלות החוקיות המנסות לשמור על מעט רציונליות של שיח זה. דומה שהשותפים לשיח אינם מבקש להקשיב, לשמוע ולהבין, אלא להשמיע, ולאכוף על הזולת את דרך מחשבתם. גישה זו נובעת מנקודת מוצא מקובעת שאינה עומדת למבחן בכל דיאלוג מחדש. השיח הנוכחי חסר ענווה, שהיא מידה נעלה לחכמים ולבני תרבות. העובדה שהדובר אינו מבקש ללמוד אלא לכפות עצמו ועמדותיו על הזולת היא מרשם בטוח לכשל מתמשך, שטמונים בו זרעי פורענות רבים. משוחחים אלה ארוגנטיים ומעליבים, מתנשאים ומכעיסים, מזלזלים בזולת ומבטלים דבריהם כלאחר יד ובקלות-דעת. כמעט כל רעה חולה של שיח דסטרוקטיבי, נמצאים בשיח הנוכחי.
ההתלהמות המוטמעת ביסודות הגישה הקיימת, מתודלקת ע"י התקשורת החברתית המקשרת כיום כמעט כל אחד לזולתו. היא מתודלקת גם ע"י תקשורת ההמונים העיקרית - הטלוויזיה - מטעמים אינטרסנטיים או מסחריים. הדרך השכיחה לניצול שלילי של תפוצת התקשורת וקלות הנגישות אליה, היא נוכחות בוטה בכל דיון או ויכוח והצגה מוטה של עובדות ופרשנויות, בשרות הבעלים או המממנים של רשתות התקשורת. המשך מגמות אלה ללא דרכי ריסון אפקטיביות, רק יחריף את השיח ויעצים את בוטותו. שהרי לרשתות עצמן אין אילוץ חוקי מספיק חזק או מוטיבציה חברתית כלשהי, שיניעו אותן לנהל בדרך שונה את אמצעי הקשר ההמוני העוצמתי שבידיה, זולת הרייטינג, הרווחים או השירות הפוליטי-אינטרסנטי של בעלי השליטה.
האיום הטמון במצב הקיים איננו רק איכות הירודה של השיח ואווירת העוינות שהוא מחולל בחברה. מקורו בתרבות שהוא מייצר ומקבע, בסיגול ההרגל לא להקשיב לזולת, בניסיון להפוך את חופש הדיבור מדרך שכנוע לדרך אינוס וכפיה. השימוש בטיעון לחופש דיבור ו"זכות הציבור לדעת" כמכשירי הונאה והצדקה מעושה להפעלת מהלכי פגיעה מעשית בבני פלוגתא, כגון: סנקציות, ניסיונות לחרוג ממסגרות דמוקרטיות מקובלות וניהול המדינה באמצעות מהומות רחוב, שיבוש הסדר הציבורי, סנקציות חומריות, שיתופי פעולה עם גורמים עוינים, עוד מחמיר והולך. בתחום זה עבירה גוררת עבירה. פעילות תקשורתית עוצמתית מחייבת משאבים כספיים, פעילות רחוב מחייבת משאבים כספיים, מסעות "שכנוע" לביצוע פעולות חרם מצריכים משאבים ואפילו קמפיינים אינטלקטואליים כביכול (מוטי מטרה או תכלית פוליטית) דורשים משאבים. מחסור במשאבים מוליד שיתופי פעולה מפוקפקים ובלתי נורמטיביים ואלה מחזקים עוד יותר את הקרעים החברתיים.
נראה שכבר במצב הקיים, אין מנוס מהתערבות ממשלתית. תפקיד הממשלה לנהל את החיים החברתיים שלנו וניהול כזה כולל גם את התקשורת וכל מה שמשפיע על אופיו של השיח הציבורי והופך אותו משיח תרבותי למלחמת מילים ומעשים - ניצול המדיה הציבורית לתכלית סקטוריאלית שלילית. לשם כך צריכה המדינה - כל הרשויות הנוגעות בדבר החל מהמחוקק (הכנסת) דרך משרדי הממשלה הנוגעים, וכל גורם אקדמי או אחר שעשוי לתרום תרומה קונסטרוקטיבית - להכריז על שנת שמיטה "בתקינות הפוליטית" ובשימוש בשאר "העיזים" שחוללו את המצב הקיים או מבקשות לשמר ואף להניח לו להמשיך ולהתדרדר - ולהיכנס לתוכנית לאומית שתחולל מהפכה במצב בטרם נאבד שליטה.
אחת הדרכים השכיחות המנסות להיאבק ביוזמות ממשלתית מסוג זה, היא לטעון שזו התאנות פוליטית למיעוט. אולם זו לרוב טענת סרק המבקשת להגן על הקיים חרף נזקיו המוכחים. אולם, הממשלה היא זו שצריכה למשול ולתקן את הטעון תיקון. גם כאן הדרך למתן התנגדויות וליָתר סיפורי בדים, היא הידברות וזו מחייבת השתתפות פעילה וקונסטרוקטיבית (א-פוליטית) גם של האופוזיציה. במקום שלא תהיה הדברות והסכמה, יהיה צורך בהכרעה דמוקרטית. יש היום עדיין מספיק הזדמנויות לניסיון שאיננו חקיקה טהורה. אם לא ינוצל, נגיע בקרוב למציאות של שלב אחד לפני אנרכיה, שבה אין מנוס מחקיקה מקיפה, דחופה ונוקשה. המצב הנוכחי חייב שינוי ויפה שעה אחת קודם.