המטמורפוזה של משה כחלון

רק לפני חמש שנים, כשעדיין כיהן כשר הרווחה והתקשורת בממשלת-נתניהו, היה השר משה כחלון על תקן של משיח תורן ומופת חברתי. הוא קנה אז את עולמו כאלומת האור היחידה בממשלה אפרורית וכמי שמיטיב לשחות בביצה עכורה כנגד הזרם ולצאת ממנה זך ונקי, כשהוא מותיר אחריו דרך סלולה ובטוחה. את שמו הטוב קנה כחלון בזכות מאבקו הבלתי-מתפשר בחברות הסלולר, שירדו על הצרכן הקטן, ושלא נמנעו מלעשוק אותו ללא טיפת-רחמים. ובמלחמה, כמו במלחמה, לא נרתע כחלון מלשים את נפשו בכפו. בדומה לדון קישוט, שנלחם בטחנות הרוח, הוא בחר, כדוד בשעתו, להתעמת עם גוליית. ובמאבקו החד-משמעי בחר כחלון, ישר הדרך, ללכת עד הסוף הטוב, כשמכבש כבד של לחצים ואיומים לא גרם לו להרים ידיים אף לרגע אחד.

נסיגה

כזה הוא היה בשנת 2012, אלא שלא עוד. כחלון, מסתבר, עבר בינתיים מטמורפוזה באישיותו. מאדם נחוש ומעז הוא הפך להססן ונרפה. שר האוצר של היום איננו מזכיר במאום את שר הרווחה והתקשורת של אז. האיש שסלל את ראשית הדרך לממשל תקין, שלא מתעמר בנתיניו - נסוג עכשיו, פתאום, לאחור, כשהוא הופך, למעשה, למגינם של המושחתים, וכמי שמונע, כלשון-המאזניים, את קריסתה של הקואליציה הקיימת, אותה הוא מחזיק בביציה. האיש הנחוש של שנת 2012 הפך את עורו ומעדיף עכשיו לעצום עיניים ולהיצמד ככל הניתן לכיסאו, וזאת על חשבון שיקולים ערכיים. בעוד הוא מציג את עצמו כמגינו של שלטון החוק - הוא בפועל עושה בדיוק את ההפך מזה, וחבל.