בעית הקונפורמיזם, ההשחתה של כלל הציבור הנוהה אחרי הכתבת מנהיגים מסוימים, העסיקה יוצרים גדולים בשנות החמישים. כך סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י "הקונפורמיסט" פרש את הבעיה תוך התעמקות בנפש הגיבור של הסרט והסובבבים אותו. התהליך בסרט הסביר כיצד זה קורה, שאנשים משנים דעתם ונספחים לרעיונות פשיסטיים איטלקים או גרמנים. מבנה החלל של אולם אולם אלי ליאון, הכתיב את עיצוב הבימוי. לא עוד קרנפים דוהרים ברחבי העיר במרחביה (כמו שראינו בתיאטרון "נוצר"באולם אלהמברה המיתולוגי). הפעם זווית הראיה של הבימאי הצעיר והמחונן אלון טיראן ביטאה את ההתרחשות באופן מקורי ביותר. הדמויות המגלמות את הקרנפים עוטות ברדסים, המכסים את ראשם ומעניקים להם אנונימיות. תנועותיהם הרוקיסטיות, שעוצבו בידי כל הקאסט הצעיר, נעו להפליא בקצב המוזיקה העכשווית שהשמיעה הדי ג'יי (נרקיס טפלר) ממרומי הבימה. את אווירת הבאר, הדיסקוטק או מה שלא תכנו זאת, הדגים אפילו הסדרן, שהטביע חותמת על ידו של כל הנכנס... המוזיקה הקצבית והתנועה הכה תואמת ששולבו בטקסט של יונסקו, משתלבים יפה בעלילה, בה הגיבור ברנז'ה (ניר לוגסי הכה נוגע ללב), בן דמותו של המחזאי, נשאר בתמימותו, ולא נסחף אחר הנהיה של ההמונים להתקרנף. הביקורת של המחבר על התופעה באה אומנם לידי ביטוי בחזות החיצונית של האנשים ההופכים לקרנפים. אך רק כסמל למהות. חברו הטוב של ברנז'ה -ז'אן (מור הנסון שמסתמן כשחקן אופי משובח בעל קול נפלא) שכל העת מנסה לגמול אותו מהאובססיה לאלכוהול, שהיא למעשה הכלי של ברנז'ה לשכוח מהמציאות המכוערת - גם ז'אן מתקרנף לבסוף, ומצטרף ללהקת הקרנפים. הטקסט אותו תרגם אסף ציפור באופן שוטף ולא תמציתי מדי כמו ב"מחכים לגודו" של סמואל בקט, הטקסט מעניק את הקצב הדרמטי למחזה, ואינו משמים כמו מחזות אחרים שחיקו את הזרם הזה. יעל דובר החמודה כ-דייזי, בה חושק ברנז'ה היא למעשה חלומו שלא צולח להתגשם; אלי אשכנזי כ-גברת בוף המרגשת; איתי שלו כ-בוטאר, הספקן וחסר האמונה, המבטל באחת את התיאוריות שהתקשורת מנסה להלביש על הקוראים; יאיר בלוך כבעל בית הקפה וכמר פאפיון, ואלונה לובנברג כאשה בבית הקפה - כולם מהווים חלקים המרכיבים את ההרמוניה שיוצר הבימאי מהחלום ושברו של האדם הקטן. כל זאת בעיצוב במה חכם ומינימליסטי של דינה קונסון, ובתאורה מצוינת של יעקב סליב. הצגה מקורית ביותר בגישתה, ההופכת את תיאטרון האבסורד למציאות בת זמננו ולקלאסיקה בכלל. ולבימאי הכה מוכשר אלון טיראן מגיעות כל התשבחות, על הגישה הייחודית, על העברת המחזה מלפני יובל לימינו, ועל הדרכת השחקנים המגלים את הדור הבא של התיאטרון הישראלי. שאפו.