חבר טוב סיפר לי לאחרונה שהוא ממהר. יש לו פגישת מחזור של חברים משירותו הצבאי שמלפני ארבעים שנה. זה משובב את הלב מראות כאלו. אני נתקל לא פעם בתמונות של אנשים שנפגשים, עשור עשרים או חמישים שנה, אחרי הקרב ההוא. בלי אימת הגנרלים ובלי דרגות על הכתפיים. עם האמת כפי שהיא ניבטת מעינם של לוחמים פשוטים, שידעו פחד וגבורה מהולים זה בזה. ולרגע אחד, נראה שלא רק מראות הקרב חוזרים לפניהם של הנוכחים, אלא גם האהבה והתמימות שהייתה פעם חוזרת ולו לרגעים קטנים.
אז, לא קראו לאנשים שאוהבים את המדינה לאומנים, ולא קראו לאנשים שאוהבים את הצבא פשיסטים. לכולם היה ברור מי הטוב ומי הרע, וכולם ידעו שגם חייל טועה הוא עדיין חייל שלנו, וכולם ידעו שמחבל - חי או מת הוא עדיין מחבל. אפשר וחייב לחקור. אפשר לשפוט ואפשר להעניש על התנהגות שאינה הולמת. טעויות קורות. בטח בגוף כה גדול כמו צבא ובטח בגוף שמורכב מאנשים. חלקם הגדול ילדים. במציאות הבלתי נתפסת של מדינה קטנה עם שני עמים שמנסים לחיות בה, והמון קבוצות, קטנות או גדולות, שמנסות להפוך את החיים כאן לבלתי נסבלים. לפעמים בהצלחה. ועם כל זאת אנחנו עדיין מדינה צעירה - רק בת שבעים.
אנשים כותבים ספרי זיכרונות בגילאים הללו, מחשבים את חייהם מחדש עם פחות עבודה ויותר משפחה. מתחילים לחיות את מה שחשוב באמת בחיים, ומתחילים לעשות חושבים. חשבון נפש. חלק גדול. לא כולם. ומדינות בגיל הזה, אפילו לא מתחילות לכתוב דף בספרי ההיסטוריה. נדמה לי שמדינת ישראל כבר כתבה כמה עמודים.
ונחזור לעניין אותו מפגש של חברים מהשירות הצבאי. מפגש כזה הוא לעיתים מפגש מלבב כפי שציינתי ולעיתים הוא להפך - מפגש מכביד. הייתי במפגש כזה. אומנם רק כמה חודשים אחרי שירותי הצבאי, וזה נקרא אז "מפגש חיילים משוחררים". עברו כמה חודשים אחרי יום שחרורי מאותה יחידה בה שירתי שלוש שנים (הטובות יש לציין) מחיי, והדקות הארוכות מאותו מפגש רק הבהירו לי, שלא באמת יש לי משם זיכרונות נעימים, ושלא באמת היו לי שם חברים. את החברים שלי משירותי הצבאי ניתן לספור על יד אחת, והם אלו שמלווים אותי עד היום. באותו מפגש הם לא היו, כי הם כבר השתחררו לפניי. מפקד החטיבה דיבר ודיבר, ולמעשה זו הייתה הפעם היחידה כמעט שבכלל ראיתי אותו. בסיום אותו ערב קיבלנו מדליה קטנה בעטיפת קרטון, ואיחולי בהצלחה כמו שמאחלים רק בצבא.
בכנס הזה הבנתי שמעכשיו אני לבד באזרחות שלה ציפיתי כל כך. בכנס הזה הבנתי שאין לי מה באמת לומר לאלו שהכרתי לגבי התוכניות שלי לעתיד. לא חשבתי להרחיק לדרום אמריקה, ולא היה לי מסלול מובנה של לימודים ועבודה.
באירוע שנערך במבנה של האגודה למען החייל, בדקות המעטות שעוד נעמדנו ליד שולחן השתייה החמה, קנקני פלסטיק עם פטל, ועוגיות מהקונדיטוריה של המטבח בבסיס, פתאום מבין שהשתחררתי ואין לי מושג. להתחיל משהו חדש אחרי שירות שרק נגמר לפני מספר חודשים היה מרגש עבורי. המציאות הייתה כמו שרק הצבא יודע להגיש לך אותה יחד עם מנה של שניצלים מטוגנים בהרבה שמן - עגומה יותר. נאלצתי לחייך לאנשים שלא אהבתי. לא היה לי עניין לפגוש את הנגד הרשע שחיפש כל דרך כדי למרר את חיי. נחש בעור אדם. הוא מצידו חיבק אותי כאילו אכלנו מאותו מסטינג (משהו מהתקופה שלו). לא היה לי עניין לפגוש את הקצין האכזר ההוא. ילד בן עשרים בסך-הכל עם דרגות על הכתפיים שנופף בטופס התלונה שמספרו הצבאי היה 630, כאילו מדובר במסמך חובה לכל שיחה איתו.
לא היה לי עניין לפגוש ברס"ר היחידה, קראו להם אז מפקד מחנה, כי זה יותר בכיר מרס"ר היחידה, שהודיע לכל מי שסביבו (הוא חשב שאני לא שומע) שאפשר לוותר עלינו הדתיים, ואז במתק שפתיים אמר שהוא "ממש מתגעגע אליי".
לא היה לי עניין לפגוש את החיילות-פקידות - בתפקידים חשובים בעיניהן - שידעו לעשות מטעמים מכל חייל חובש כיפה, בטח כזה שגם מעז לשרת ברבנות הצבאית. שנים לאחר מכן צפיתי בסרט "האח של דריקס" והבנתי למה התכוונה אותה אחת שראתה את מה שעובר עליי והפטירה "אתה כמו האח של דריקס". צדקה. סרט נוסף בשם "אפס ביחסי אנוש" שיקף בצורה צבעונית את אותן החוויות, שעברתי כחייל מפקדה, ולהוסיף חטא על פשע - חייל מפקדה בבסיס לוחמים.
מזלי היה ששירתי באזור הדרום, מה שאפשר לי לצאת לבית מידי ערב כמעט, בתנאי שלא הוכרז עוצר יציאות ולא חסרו כאלו - פתיחת המנהרות, אסון המסוקים, ארז גרשטיין ז"ל, מהומות, אסון השייטת, אלו רק מקצת האירועים שחוויתי כחייל. חוויתי בצורת עוצר יציאות. קרה משהו בצפון, ובדרום לא יוצאים הביתה. היגיון כמו שהצבא יודע להמציא. גם קהל היעד שלי - אותם תלמידי ישיבות ההסדר - לא עשו לי חיים קלים. התקשורת איתם הייתה על קו חוסר האמון, חוסר הבנה וחוסר וההערכה שלהם כלפי כל מי שאינו דתי כמותם, ללא ציציות מחוץ לחולצה וללא ישיבה שבה למד. הם לא הכירו את המושג של תיכון דתי או במקרה שלי מקיף-דתי. מבחינתם כל דבר היה עילה לפנייה לרב שלהם בישיבה, שפנה לרב הצבאי הראשי ומשם כדור שלג.
לעשות תפקיד במשך שלוש שנים כשאין לך קהל מבין ובטח לא תומך, לא מאלו שאתה משרת אותם, ולא מצד אלו שאתה לא משרת אותם, הוא דבר קשה מאין נשוא. אלו שמוגדרים כ"סתם דתיים" היו דווקא הקהל שאליו התחברתי יותר. בלי מחיצות ובלי תיוגים. אני נזכר גם בשיחות הארוכות אל תוך הלילה עם חיילים שאינם דתיים כלל, ומקווה שאולי כן הצלחתי להשפיע במשהו, על אלו שלא ידעו הרבה מעבר לכך שיהדות זה בעיקר אוכל. תפוח בדבש, סופגנייה, פירות יבשים, אוזני המן ומצות. לא החזרתי בתשובה. אבל היו לי תשובות מידי פעם ואפילו טובות.
אלו היו שיחות על החיים בצל האמונה, על הניסיונות על הקשיים, על כל מה שעובר על ילד בן עשרים, שחושב שהוא כבר יודע איך
העולם הזה עובד.