יום שבת האחרון (10.2.18), היווה שלב חדש בהיסטוריה המתגבשת ונכתבת של מדינת ישראל. רבים מאתנו שואפים להאמין כי העולם כמנהגו ימשיך וינהג. הרי צה"ל הינו צבא שלו יכולת מופלאה להדוף כל אויב וכל תוקפנות. וההיסטוריה תוכיח. חיל-האוויר שלנו ניצח ניצחון מוחץ בכל ההתמודדויות שהיו עד עכשיו. מעידה קלה בתחילת מלחמת יום כיפור (ועל-פי אמירתו של הנשיא המנוח, עזר וויצמן: "הטיל כופף את כנף המטוס"), תוקנה עד מהרה. החייל (חיריק ביוד), חזר שוב להיות חייל מנצח בכל ההיתקלויות שהיו לו מאז, כולל נצחונות משמעותיים במיוחד. ביניהם, לפי פרסומים זרים, חיסול הכור הגרעיני הסורי, שבו היו אמורים הסורים לייצר נשק בלתי קונבנציונלי. מאז הייתה לחה"א שליטה ברורה בשמי סוריה לאורך עשרות שנים.
אלא שבשנים האחרונות נפל דבר במרחב הסורי: כניסתה הגוברת של אירן והתבססותה בו. תהליך שלווה ב"קבלת פנים" זועמת מהצד הישראלי.
ישראל חזרה והתוותה ברבים ולכל אוזן שומעת באירופה (ממשלות גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה), את הקווים האדומים שלה. הממשלה חזרה והביעה את החלטתה הנחרצת לכך שתימנע פריסת כוחות של אירן ושלוחיה בדרום סוריה, בסמוך לגבולה. ואף בסוריה בכלל. את התנגדותה למהלך כזה ביטאה הממשלה, כאשר חה"א תקף מתקנים אירניים בעומק סוריה (מרס 2017), באתר המשמש את חיזבאללה וכוחות הכפופים לאירן. הסורים ניסו לראשונה ליירט את המטוסים התוקפים באמצעות טילי קרקע-אוויר (מסוג ס.א-5), אך נכשלו. עובדה זו העידה לא רק על חשיבות המטרות שהותקפו. אלא גם על כך כי שונו כללי המשחק וכי הסורים/אירנים יגיבו מעתה על הפעילות הישראלית בשמי סוריה.
לתגובה זו, שיש בה יסוד של איום עתידי, בעיקר מצד אירן, נוספה גם הזמנה של שגריר ישראל במוסקבה לשיחת הבהרה. אקט שנועד לאותת לישראל על מורת רוחה של ממשלת רוסיה מהרחבת הפעילות הצבאית הישראלית בעומק סוריה.
במקביל לאירועים האמורים ממשיכה אירן, לנהוג בהפגנתיות ואף בהתרסה כנגד התנגדות ישראל להתבססותה בסוריה. האירנים מקפידים להפגין כי אין הם חוששים מישראל. ובמיוחד לא ממחאותיה הקולניות כנגד התבססותם גם באזור הגבול בין ישראל וסוריה. לראיה - האירנים העבירו כוחות של מליציות שיעיות וחיזבאללה לדרעא, על-מנת שייסיעו לכוחות אסד במאמץ מחודש להשתלט על העיר הדרומית. האירנים גם הכריזו על הקמת כוח חדש במסגרת המיליציה השיעית העירקית חיזבאללה אל-נוג'בה, שנלחמת תחת פיקוד אירני. ובנוסף הם מקימים עכשיו יחידה ייעודית לשחרור רמת הגולן.
מכל האמור לעיל מתחוורת מדיניות אירנית ברורה ועקבית: לבנות ולקדם קונסטרוקציה צבאית על כל מרכיביה: מחנות צבא, שירותי אחזקה ריכוזי טילים (בשלב מקדים זה להגנה אווירית), מסלולי נחיתה ועוד. מבנה זה יתמוך בהדרגה גם בבניית מערך מבוצר של כוחות ואינטרסים בתווך הסורי/ישראלי. בתוך הסיטואציה המורכבת הזו בולטות שתי תופעות בעלות משקל מיוחד. האחד בהעדרה - הימנעות ארה"ב מנוכחות משמעותית כאן. ומאידך נוכחות הולכת וגוברת של הרוסים במרחב הזה. לא ברור מדוע משחקת ארצות הברית תפקיד משני, ואף מינורי ומקפידה שלא להתייצב על הבמה הסורית. בת בריתנו זו שומרת (בינתיים?) את קלפיה קרוב לחזה.
לעומת ארה"ב, הוכיחה רוסיה כי היא כאן כדי להשאר. היא אומנם מעוניינת לתאם את מהלכיה באזור עם ישראל, ובין רוסיה וישראל מתקיים תאום ביטחוני במרחב הסורי, שהוכיח את יעילותו. ממידע שזלג מפגישות נתניהו-פוטין מסתבר כי יש מודעות רוסית לרצונה של ישראל למנוע התבססות כוחות הכפופים לאירן בקרבת גבולה, כמו גם לרגישותה לנוכחות אירנית בכלל בסוריה. רוסיה אף לא הביעה התנגדות לתאום אסטרטגי עם ישראל בנוגע לעתיד המרחב הסורי. אפשר להגדיר את המדיניות הרוסית כאומרת: "ישחקו הנערים לפנינו".
אלא שהאירנים משחקים משחק שונה בתכלית. על-רקע ההתבססות הגוברת של אירן בסוריה וה"צפצוף" שהיא משמיעה הן כלפי האינטרסים של ישראל והן כלפי אלה של הרוסים. אין מנוס אלא מלהניח כי קרובה התמודדות משמעותית הרבה יותר בין ישראל לאירן. על כך אמר ראש הממשלה: "העמדה שלנו עקבית, כשאנחנו מזהים ניסיונות להעביר נשק מתקדם לידי חיזבאללה, יש לנו את המודיעין ויש לנו את ההיתכנות המבצעית - אנחנו פועלים כדי למנוע את זה. זה מה שהיה וזה מה שיהיה. אני יכול לדבר על הנחישות שלנו, היא איתנה, והראיה לכך היא שאנחנו פועלים. וכל אחד צריך לקחת את זה בחשבון, כולם". הן אמירה זו והן אמירות אחרות שנאמרו על-ידי ראש הממשלה בימים האחרונים, מלמדות כי לא רק העברת הנשק היא זו שמעסיקה את ישראל אלא עצם ההתבססות של אירן בסוריה.
כיוון פעולה זה של ישראל מוביל באין ברירה לידיעה כי קרב עימות כולל עם אירן. בשלב המיידי סביר להניח ולקוות כי עימות זה יהא על אדמת סוריה, ובעיקרו באוויר, אבל בל נשלה את עצמנו. העובדה כי האירנים והסורים מכינים כוחות מיוחדים ל"טיפול" עתידי ברמת הגולן, כי ההיערכות האירנית ל"טיפול" חדש ומיוחד בפעילות חה"א בסוריה, כל אלה הם בגדר פתיחה למערכה הגדולה יותר, שהאירנים חפצים בה מאוד (הם גם אומרים זאת השכם והערב). ואחרון אחרון חביב, המערכת הציבורית בישראל חייבת להערך מחדש. סכסוכים פנימיים ליוו תמיד את ההוויה הישראלית/יהודית בארצנו הקטנה. אלה המייחלים פוליטית, לנפילתו של נתניהו, ונוקטים כמעט בכל אמצעי על-מנת להשיג מטרה זו, גם
באמצעים פסולים, ראוי שידחו את תוכניותיהם לזמנים אחרים. על ישראל להתאחד מול הצפוי לנו בעתיד הקרוב ביותר.