המשמעות המעשית של 'שלום שתי המדינות', במיוחד לנוכח הניסוי הכושל בעזה: ישראל גדולה וחזקה. פלשתין קטנה וחלשה. אלא שעל כך קמו במרחב הציבורי הרלוונטי שלנו, שני גורמים החולקים חלק חשוב ממנו. הם דחו אותו על הסף. ומי הם? הפלשתינים והשמאל הישראלי.
עם פרסום הידיעה על הצטרפותו של ניר חפץ לקבוצה הגדלה והולכת של עדי מדינה, סביר להניח כי נתניהו הוגה, בצד המהלכים שעליו לנקוט בהם, אם יוגש נגדו כתב אישום, גם במשנתו הפוליטית אותה הוא יותיר לדורות הבאים. במיוחד תקפה הנחה זו אם תוצע לנתניהו פרישה מכובדת עכשיו, ללא כתב אישום. אפשרות זו איננה בלתי סבירה, במיוחד לנוכח חולשת האשמות נגדו, שיונחו (אם יונחו), על שולחן ביהמ"ש המחוזי בירושלים. בינתיים צפות ועולות מגמות חדשות בלשכות הפרקליטים, אם לנוכח הרצון הברור שלהם להימנע מהתכתשות ארוכת שנים עם ראש
ממשלה בישראל, ובמיוחד ראש ממשלה מקובל מאוד כנתניהו, ובמיוחד כאשר גראף הפופולריות שלו בסימן עליה.
אופיינית מאוד להלך רוח זה בקרב גורמים שונים בפרקליטות, הצעה, לגבש צוות משפטנים חדש לעיון נוסף בסיכומי החקירות, כפי שהונחו על-ידי המשטרה על שולחן הפרקליטות.
אלא שבינתיים זז הציבור הישראלי ימינה וחל שינוי מעמיק בעמדותיו וביחסו אל הבעיה הפלשתינית. מוצר/מושג מלאכותי אמנם, אך חי וקיים, ואף תובע פתרון. מסתבר כי נתניהו, מבין כל גלריית המנהיגים הפוטנציאלית, והוא בלבד, מצא, גם בתחום המורכב הזה, את שביל הזהב סביבו הוא יוכל (אולי) לגבש קונצנזוס לאומי, למרות כל הקושי שבדבר.
שאלה מהותית
המושג שתי מדינות לשני עמים הוזכר רבות בנאומים של
יצחק רבין ו
יאסר ערפאת כאשר ביקשו להכשיר את הרוחות (ואת קולותיהם של חברי הכנסת, ערב החתימה על הסכמי אוסלו, בעמל רב מאד). בוועידת אנאפוליס שנערכה בנובמבר 2007 נאמר כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים" יהיה הבסיס למשא-ומתן העתידי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני". הסכמה זו נתקבלה שם על-ידי הישראלים, הפלשתינים והאמריקניים.
ב-5 ביולי 2009, הניח
בנימין נתניהו, בישיבת הממשלה, בצד ההסכמה גם סייגים ראשונים: "הבאנו הסכמה לאומית על המושג שתי מדינות לשני עמים: "ישראל תוכר כמדינת הלאום היהודי. היא תקבל גבולות ברי הגנה שכוללים פירוז מלא של השטח הפלשתיני"... "בקעת הירדן תשאר בשליטה ישראלית".. (ההדגשה שלי - מ.ל.)
השאלה המהותית העומדת היום על הפרק, שוב איננה מתמקדת במקומו של נתניהו בסוגיה זו. אלא היכן עומד הציבור בישראל. היא זו שתכריע. על כך עונה/משיב הסוציולוג וההיסטוריון, פרופסור עוז אלמוג, החוקר במשך שנים את החברה והתרבות בישראל. אלמוג הוא אולי סנונית ראשונה בתפנית הנצפית והמתפתחת של האקדמיה בנושא זה. הוא פרסם לפני כשנה (20.2.17) מאמר בכתב העת FORBES ישראל, בו הוא מתייחס ליחסים בין חלקים בחברה הישראלית/יהודית פנימה. שאלותיו נוקבות, ולמעשה הוא מניח יסודות לחשיבה חדשה. כזו המצמצמת מאוד במשתמע, את התמיכה ברעיון המדינה פלשתינית.
במאמר זה תוקף פרופ' אלמוג, את התפיסה הנאיבית של השמאל, אשר הובעה גם במהלך מבצע צוק איתן, על-ידי "המעורב הישראלי", השכיח כל כך במקרים כאלה: "לקט" מלאכותי של פוליטיקאים, עיתונאים וכן קבוצות מפגינים, אשר דרשו את הפסקת הלחימה הישראלית (למרות היותה מצומצמת מאד) בעזה.
"השמאל הרדיקאלי תופס את האלימות המופנית כלפי ישראל כתולדה של סכסוך בין יהודים לפלשתינים, שנוצר בשל נסיבות היסטוריות טרגדיות. כיוון ששני העמים אשמים באותה מידה (הציונים קצת יותר), וכיוון ששניהם שואפים לחיות בשלום ובשלווה זה בצד זה, הפתרון אחד ופשוט: פשרה. מה שמעכב את סיום הסכסוך היא הסרבנות הישראלית. קצת יותר מאמץ, גמישות ופתיחות מהצד שלנו יגשימו את החלום ההדדי"....
צוק איתן
"ואז בא "צוק איתן" ושם לראשונה זרקור ממוקד על ההזיה הזאת. פתאום נעשה יותר קשה לעגל קצוות, ליצור סימטריה מופרכת, ללכלך על ישראל ולזלזל בתבונה ובמוסריות של הנהגתה, צבאה ורוב אזרחיה. למרבה צערו של השמאל הרדיקאלי, החמאס גם פתח במתקפת הטילים (למעשה עוד קודם לכן, באירוע החטיפה ורצח הנערים); גם חשף ארסנל נשק עצום שנאגר במטרה לרצוח המוני ישראלים (תוך בזבוז מיליארדים שהיו אמורים לשפר את רמת החיים בעזה); גם המחיש את שיקוליו הלא רציונאליים, עד כדי טירוף והתאבדות (הרי ברור שבלתי אפשרי להכריע את ישראל באמצעות טילים ועוד יותר ברור שהתגובה תגבה מחיר כבד מהתוקפן); וגם הראה שתנאיו להשבת השקט על-כנו אינם כוללים שום סעיף של משא-ומתן על שלום".
ישראלים רבים אוחזים היום בתפיסה זאת. למעשה הם מהווים רוב גדל והולך השולל בתכלית את קיומה של מדינה פלשתינית. הציבור מאמין שכל מדינה פלשתינית תלך בדרכה של המדינה העזתית, במוקדם או במאוחר. מה גם שמועד הסתלקותו מהזירה של של אבו מאזן, קרב והולך.
אם קיים סיכוי כלשהו, שהציבור בישראל יגלה שוב נכונות לראות ברעיון המדינה הפלשתינית לצידה של ישראל, אפשרות ישימה, הדבר מותנה אך ורק בכך שנתניהו יהיה זה שיוביל אותו לכלל הגשמה, ובתנאים שהציג בישיבת הממשלה האמורה. אם יפרוש עכשיו, בדרך זו או אחרת, "חזון" המדינה הפלשתינית, יהפוך, בשים לב לעמדותיו הנוכחיות של הציבור בישראל, לחלומו הרטוב של השמאל, ושלו בלבד.
הנה כי כן המציאות הישראלית יוצרת הפתעות: שניים הם שלא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות: הפלשתינים כדרכם מימים ימימה, והשמאל כדרכו בעשרות השנים האחרונות. הפעם, בשל רדיפתו (בעזרת התקשורת ומשטרת ישראל), את נתניהו ומאמציו לסלקו מן השלטון...