א. מלים ריקות
"וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּח", הזהיר אחאב, מלך ישראל, את בן-הדד, מלך ארם, מפני רברבנות (מלכים א', פרק כ', י"א). את הכלל החשוב הזה שוכחים תדיר מפקדינו לדורותיהם.
הם מכבירים מלים ריקות, שיוצרות כותרות, וכביכול מאיימות על האויב, אך למעשה חושפות את יוהרתם. יתר על כן, משך השנים נקלענו ללא-מעט צרות עקב פטפטת מיותרת של מפקדים ושל מנהיגים. ואזכיר את איומי רב-אלוף דוד אלעזר בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, "נשבור לכם את העצמות"...
אלוף קובי ברק, מפקד זרוע היבשה, הגדיל לעשות בשבוע שעבר, וסיפר מה ייעשה בחיזבאללה ובנסראללה במלחמה הבאה. מוטב, שהאלוף יתרכז בהכנת צבא היבשה למלחמה ולא בפטפטת עליה.
ב. ראוי
לא תמיד אני אומר אמן על החלטות ועדות פרס ישראל. ההחלטה להעניק את הפרס לתקשורת ל
רון בן-ישי הנה כזו. בן-ישי ראוי, וחבל שהפרס לא הוענק לו מוקדם יותר.
רון הינו כתב מוכשר לענייני צבא, שהוכיח לא-אחת את אומץ-לבו ואת נכונותו להסתכן כדי להביא סיפור, אך גם כדי להציל חיי אדם. שלא כמו מרבית עמיתיו, יצא לשטח, הצטרף לכוחות, ונפצע במהלך סיקור מלחמת ההתשה - כשרוב כתבינו לענייני צבא לא היו בשדות הקרב, אלא התבצרו ב'בית סוקולוב' ובמִפקדות.
בן-ישי עוטר בצל"ש במלחמת יום הכיפורים כשחילץ פצועים בגדוד צנחנים, שהצטרף אליו בלחימתו ב'חיץ החקלאי' ממערב לתעלה, בפאתי איסמעיליה. "... כשעמד לעזוב את המקום, החלה הפגזה כבדה על כוחותינו. בהפגזה נהרגו ונפצעו עשרות מחיילינו, בכלל זה החובשים שנלוו אל הכוח. למרות האש הכבדה לקח ... ציוד רפואי מחובשים שנפצעו וטיפל בפצועים כאיש-מקצוע, כשהוא אף מבצע חסימות-עורקים בשעת-הצורך...". כך אומר סיפור המעשה בציון לשבח שקיבל.
ג. ניתוח מוּטֶה
יואב קרקובסקי, איש רשת ב' של הרדיו, ניסה להתמודד עם הרצח הפוליטי בשבעים שנות המדינה, וכשל בגדול. כיוון שתוכניתו, "בת 70", הוציאה מכלל דיון עם מה שנעשה לפני קום המדינה (רצח ישראל דה-האן; הסזונים נגד ניל"י, נגד אצ"ל ונגד לח"י; רצח ארלוזורוב; והטבעת אלטלנה), נותרנו עם שלושה אירועים, שנותחו בצורה מוטית - רצח ישראל קסטנר, רצח אמיל גרינצוויג ורצח רבין - אולי גם בהשפעת היועץ האקדמי לתוכנית.
לדעתי, אי-אפשר לנתק את המדינה משורשיה בתקופת 'היישוב', ואי-אפשר להבין תהליכים חברתיים ופוליטיים כיום מבלי לחפש את מקורותיהם בימי השלטון הטורקי ובימי השלטון הבריטי.
התוכנית שימשה את בתו של קסטנר לטיהור שמו, תוך השמצת מבקריו. כולם אשמים, לדעתה, ואביה צח כשלג. אף מלה לא נאמרה נגד האיש, שהשופט בנימין הלוי הגדירו כמי ש"מכר את נשמתו לשטן". גם לא ניסו לרדת לשורש קביעת השופט. אין ספק, הילדה סוזי קסטנר סבלה עקב מעללי אביה, שהורשע בגדול על-ידי דעת הקהל הישראלית ולא רק בבית המשפט המחוזי. אך כאבה של הבת אינו הדרך הנכונה להתמודד עם הפרשה. בעיקר, חסר לי הטיפול באפשרות, שקסטנר חוסל על-ידי הממסד הישראלי, אלא שהעלאת אפשרות כזו הייתה מחבלת בהשוואת רצח קסטנר לשני האירועים האחרים; וכתוצאה מכך בהרשעה המתבקשת של הימין.
רחל יעקב, אחותו של רבין, הרימה לקרקובסקי להנחתה כשטענה, שהתרשלו בשמירה על אחיה. גם אפשרות זו לא טופלה כיאות, כנראה, כיוון שהפריעה לטוות את התזה המרשיעה את הימין. כזכור, ב"הסתה" המפורסמת לפני רצח רבין היה חלק חשוב ל"שמפניה" הארור, סוכן במחלקה היהודית בשב"כ; ואילו לפחות אחד מרוצחי קסטנר טען, שעבד עבור השב"כ.
בקיצור - החמצה של סיפור גדול.
ד. ארלינגטון מתפקע
חלקה 60 בבית-הקברות הלאומי בארלינגטון שבפאתי וושינגטון הבירה, שנועדה לחיילים משוחררים ממלחמת עירק וממלחמת אפגניסטן, מתמלאת, ולא יקברו בה עוד, אלא אם ישונו כללי הזכאות להיטמן במקום, או שיוגדל שטח בית-הקברות. כך אמרה קארן דורהאם-אגילרה, מנהלת בתי-הקברות הלאומיים, בעדותה בוועדת הקונגרס לכוחות מזוינים.
בארלינגטון החלו לקבור לפני כ-154 שנה, במלחמת האזרחים האמריקנית. כל שבוע נטמנים בו יותר מ-150 אנשי צבא. בבית-קברות לאומי זכאי להיטמן כל חייל אמריקני, ששוחרר בכבוד משירותו. עד כה נטמנו בבית-העלמין יותר מ-400 אלף אנשי צבא. לפי התוכנית, יפסיקו לקבור בו בשנת 2040, אך בינתיים יגבילו את הקבורה במקום. החלקה הראשונה, שתחול עליה הגבלה, הנה חלקה 60, ששטחה כ-60 דונם. כך, אומרת דורהאם-אגילרה, יהיו זכאים להיטמן בארלינגטון, שלא יוכלו לממש את זכאותם מחוסר מקום.
אגודות אמריקניות של חיילים משוחררים מתנגדות להגבלת הקבורה בארלינגטון רק למי שנפלו במהלך תפקידם, לבעלי עיטורים בכירים ולשבויי מלחמה. לדעת קולונל בדימוס קית זוגֶל, מנהל אגודת חיל-האוויר, יש לשריין מקומות לזכאים הללו, ולאפשר קבורה בשאר שטח בית-הקברות. עמיתו, פורסט אלן, מאגודת הקצינים המשוחררים, סבור, שיש לשמור על כללי הזכאות, תוך חיפוש אחר אפשרויות להוסיף חלקות לבית-העלמין. בדיון בקונגרס אמרו נציגי הממשל, שכנראה אין אפשרות להוסיף חלקות לבית-הקברות בארלינגטון, ויש לתכנן מקומות קבורה חלופיים עבור אנשי צבא, הזכאים לקבורה ממלכתית.