האירוע התרחש בשנת 1974 ברכבת נוסעים ששמה פעמיה למחנה ההשמדה "דכאו". הייתי בחברת ידידים צעירים, גרמנים נוצרים, שהיכרתי במוזאון רוקפלר בירושלים. הם באו לישראל, התארחו בדירתי הצנועה וגמלו לי באירוח בבתיהם שבגרמניה. הייתי מביטה בהם מהצד, חבורת צעירים עליזים, אוהדי ישראל, שהשתדלו ככל יכולתם להוכיח לי ולאחרים, שהם לא כמותם - כמו כמה מבני משפחותיהם שהיו משתפי פעולה עם השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה. והרי הם לא חיו אז, ידם לא הייתה ברצח העם שלנו ואת שאירע במלחמה, שמעו בחצי פה ובהצהרה כמעט קבועה של זקני המשפחה: "לא ידענו, לא ראינו, לא שמענו"!
ברצותם לשמחני שאלו אותי, להיכן אני רוצה לנסוע: לתערוכת תות אנך אמון, שהובאה לתצוגה ממצרים לברלין, או למחנה ההשמדה בדכאו? כמובן שבחרתי לראות את "דכאו", המחנה בו נרצחו רבים מבני עמנו.
כפי שאמרתי לכם בפתח סיפורי, עלינו על הרכבת שנסעה ל"דכאו" שהייתה עמוסה לעייפה בתושבים ובתיירים. לידידיי ולי לא היו מקומות ישיבה ולכן עמדנו ב"רחבה" הקטנה הסמוכה לדלתות קרון הרכבת. נדחקתי לפינה ורעיי דיברו ביניהם בגרמנית, תוך שהם מסתכלים במפת דרכים ומתכננים את המשך מסענו לאחר הביקור במחנה ההשמדה.
באין לי משהו מיוחד לעשות והדרך ארוכה עד למחנה, הסתכלתי סביבי. שלג כיסה את כל הסביבה בצחותו וחשתי ביתר שׂאת את חמימותה הנעימה של הרכבת. עיניי שוטטו בסקרנות על פני האנשים לאורך קרון הרכבת: יש שהיו קוראים עיתון או ספר, יש שהתבוננו בנוף המושלג ויש ששוחחו עם שכניהם לספסל.
בעודי מתבוננת בהם, נתקל מבטי באיש זקן, נאה למראה, גבוה ורזה. הוא היה מגולח למשעי וכאילו הרחתי באוויר את ניחוח האפטר שייב המשובח שלו, שערו לבן ומסופר קצוץ בקפידה, עיניו היו כחולות מיַם, אפו ישר וסנטרו בולט מעט, דבר שהעיד על אופי תקיף ועקשן. לבוש היה בחליפה כהה, חולצה לבנה ועניבה כחולה בהירה שענב לצווארו. הבחנתי בפרטי לבושו מבעד למעיל הצמר המשובח והפתוח שלבש על החליפה. כל הופעתו של האיש הנאה למראה הזה אמרה כבוד!
הבטתי בצדודיתו המושלמת, במצחו הרם... ופתאום, היכתה בלבי כמו מכת ברק ועלתה במוחי מחשבה איומה, הרי את האנשים שהיו בריאים, יפים, גבוהים ובעלי מראה ארי בחרו הראשונים לשרת באס.אס, להיות קצינים ולציית לפקודות... בטח האיש הזקן הזה הוא נאצי ולפי מראהו וגילו בוודאי היה שותף פעיל במלחמת העולם השנייה ולא חסך שבטו מהיהודים במחנות ההשמדה.
מאותו רגע לא הסרתי עיניי ממנו ותהיתי, מדוע לבי מאיץ פעימה. האיש התבונן בנוף וכששׂבע מן המראה, הסיט מבטו והביט סביבו. מיקדתי את מבטי בו ועינינו נתקלו אלו באלו, הוא השהה מבטו לשנייה-שתיים ואחר כך הפנה מבטו לנוף מבעד לזכוכית החלון. אחרי דקה-שתיים, הפנה מבטו מהנוף וראיתי איך עיניו תרות אחריי והסתתרתי מאחורי חבריי. ראיתיו מסתכל לעבר הכיוון שלנו, גיליתי פניי ומבטנו הצטלבו שוב ונתלו אלה באלה: עיניים כחולות וקרות בעיניים ירוקות-צועניות בוערות. מבט עיניי היה דוקר והיה בו אפילו קורטוב של חוצפה. הייתי מוכרחה לדעת אם צדקתי. לא הרפיתי מעיניו ו"שיעבדתי" את עיניו למבט עיניי ואילו הוא, כמו התעורר..., שפתיו החלו לנוע, לומר משהו שלא יכולתי לשמוע, אך יכולתי לראות אותו מסמיק. צבע פניו הלך והאדים עד שהפך להיות סגול מרוב סומק. הוא קם על רגליו ואני חייכתי חיוך קטן. הבנתי שצדקתי!
המשכתי להביט בו בעיניים גלויות והוא התחיל לומר משהו בקול כשהוא מצביע לכיווני. הרכבת נעה בקצב סטקאטו חרישי והטלטלה רכות. האיש החל לקרוא בקול רם: "schmutziger Jude, schmutziger Jude" - "יהודייה מלוכלכת, יהודייה מלוכלכת". עתה נראו פניו היפים והמחוטבים סמוקים, מכוערים, זועמים, מקומטים ועיניו הכחולות כאילו טבלו בדם. הווריד במצחו החל לבלוט. הוא המשיך להתקדם לעברי וקולו הפך לצעקה: "schmutziger Jude, schmutziger Jude".
אין לתאר איזו מהומה התחוללה בקרון. אנשים ניסו לעצור אותו ממהלכו ולא הבינו על מי הוא צועק, שכן, עמדתי כאמור בפינת המעבר כשרעיי עומדים מסביבי.
האיש המשיך להתקדם, פניו היפים התעוותו בכאב וידו הימנית הונחה על חזו, מקום הלב. עיניו הכחולות בלטו בזעם, כמו ביקשו לקפוץ מחוריהן, הווריד במצחו נראה בולט וכחול, כל גופו של האיש רעד משנאה ועל שפתיו עלה קצף לבן וסמיך... האיש הגיע למרחק של שלושה מטרים ממני, כל היופי האצילי שנתברך בו כאילו נמוג ולפניי ראיתי אדם מסכן, סתור שיער שצרח במלוא גרון: schmutziger Jude" "..., אני המשכתי לזרוק בו מבט אדיש ושליו וללא מורא, דבר שהרתיח את דמו ביתר שׂאת.
ידידיי הרימו עיניהם ממפת הדרכים שבידיהם, נדהמים ונבעתים למראה האיש המתנשם ומתנשף מולם, מתקדם לעברם בכבדות מביט בי בעיניים רושפות וממשיך לצרוח "schmutziger Jude"..., והנה, הנה עוד קט הוא מגיע אליהם כשהוא מזיע, על שפתיו קצף לבן וסמיך והוא מושיט ידו ומבקש לאחוז בי..., באורחת היהודייה שלהם, זו שהם מנסים לשכנע שאין יותר נאצים פעילים בגרמניה, ואם יש, אין הם מדברים על כך או מכחישים שהיו נאצים כמו בני משפחותיהם, והלא הם הדור הצעיר שמנסה לכפר על עוון אבות. והנה, בא איש אלמוני זה ומנפץ במכה אחת את מאמציהם! ומה יש לו לאיש לבוא אליה מקצה הקרון ולקלל אותה קבל עַם ועדה? מה עוללה לו? ואיך ידע בכלל שהיא יהודיה?
הרבה שאלות עלו במוחם של ידידיי, אותן סיפרו לי לאחר מכן, אך עתה, מטרתם העיקרית הייתה להרחיק ממני את המשוגע הזקן הזה והם הדפו בידיהם את האיש המשתולל בחמת זעם אחורה, רחוק ממקום עומדי ככל שיכלו, כשהם נעזרים באנשים ברכבת שאף הם לא הבינו איזה שֵד תקף את הזקן.
נוסע צעיר נשלח לקרוא מיד לכרטיסן הרכבת שישליט סדר. הרעש והמבוכה ברכבת גברו ואנשים מקרונות שכנים באו לשאול על מה קמה המהומה? משהוסבר להם על-ידי יושבי הקרון מה קורה, עמדו הם נדהמים וחרדים, תופסים מרחק בטוח ממקום ההתרחשות וצופים סקרנים בנעשה.
הכרטיסן הגיע, כבד גוף היה וסמוק מכעס אחרי ששמע מה שסיפר לו הצעיר שבא לקרוא לו. הוא ניגש אל הזקן ושאל אותו מה קרה? הזקן ניסה להסביר לו כשהוא מצביע ביד רפה לעברי ובידו השנייה לפת את מקום הלב. שפתיו המשיכו להעלות קצף לבן וסמיך שנזל ולִכלך את מעילו המשובח. המילים לעו בפיו ואיש לא הבין מה הוא רוצה לומר, רק הצליח לפלוט מבין שפתיו את שתי המילים: "...schmutziger Jude".
הכרטיסן נבעת, הסמיק ביתר שׂאת וגער בזקן שלא הפסיק להביט בי במבט מאיים. שמעתיו מתקשר למישהו ומספר לו בקיצור אשר אירע ברכבת. אחר כך הקשיב בריכוז למה שאמרו לו בטלפון והניע ראשו בהבנה.
לאחר רבע שעה, עצרה הרכבת אט אט. דרך החלון יכולתי לראות שלושה אנשים במדים המביטים בעניין בקרונות החולפים על פניהם ועיניהם תרות אחרי דבר מה. הבנתי שהם מצפים לרכבת שתעצור ואז הם יעלו לקרון שלנו ויורידו ממנו את הזקן שהשתולל ברכבת, כפי שסיפר להם הכרטיסן.
הרכבת נעצרה. אנשים ירדו ממנה נושאים את מזוודותיהם ותיקיהם, אך לא הלכו לדרכם אלא עמדו נרגשים, משוחחים אלה עם אלה ורוצים לראות מה עומד לקרות בסוף "המחזה", הם רצו להיות שותפים לדרמה שהתחוללה ברכבת. פני המבוגרים שביניהם היו חתומים ולא הביעו דבר. הם התגודדו יחדיו בשקט והביטו בעיניים ריקות בזקן שהיה סתור שיער ונטול כוחות. הצעירים, כולל חבריי, צעקו לעבר הזקן משפטים בגרמנית שנשמעו באוזניי כמילים מלאי תוכחה.
בעלי המדים עלו על הרכבת והורידו את הזקן לרציף, ידו האחת הייתה עדיין מונחת על מקום הלב ועיניו תרו אחרי עיניי. קצף לבן סמיך המשיך ליזול מפיו וללכלך את מעילו המשובח. בעלי המדים דיברו איתו, שאלו אותו ומשלא נענו, כי היה עסוק בחיפוש אחריי, גערו בו.
דקתיים לפני שהרכבת עזבה את הרציף, נתקלו עיניו הכחולות בעיניי. היו אלו עיניים מליאות חרון ותבוסה. צפיתי בכל הנעשה מהחלון הפונה לרציף, כשמסביבי רעיי ואנשים רבים אחרים שהיו ברכבת. הפעם לא הייתי בפינת הקרון, אלא עמדתי במלוא קומתי והבטתי בו בעיניים גלויות ומלאות בוז. האיש התחיל להשתולל ולצעוק בשארית כוחותיו "...schmutziger Jude". ברכיו פקו והוא נפל על מדרכת הרציף המאובקת, מכנסיו המגוהצים ומעילו התלכלכו. שניים מלובשי המדים הרימו אותו והבחינו, כי לא היה מסוגל לעמוד יותר על רגליו. הם נשאו אותו לעבר מכונית שחיכתה להם, כשרגליו נגררות תחתיו וקודקודי נעליו מסמנות פס שחור על רצפת הרציף.
בתוך כל המהומה, איש לא הבחין בעיניי הדוקרות ובחיוכי הקטן והשמח לאיד. ראיתיו עושה מאמץ אחרון להסב ראשו ולהביט בי כשהוא מנסה לקרוא לעברי: "...schmutziger Jude", אך הדבר לא עלה בידו ורק יצא חרחור מגרונו וקצף לבן ניתז מפיו.
נשמעה צפירה ארוכה וחדה, צפירה המורה לרכבת לזוז לתחנה הבאה - "מחנה ההשמדה דכאו". נתפנו מקומות בקרון ורעיי הגרמנים, שהקיפו וחיבקו אותי, ביקשו שאשב, אך אני סירבתי והמשכתי לעמוד לשמע הצפירה, שנשמעה לי כמו הצפירה לזכר יום השואה והגבורה.