ב-30 השנים האחרונות, בין 1987 ל-2017, קפצה אוכלוסיית ישראל בכמעט 100%, מ-4.4 מיליון נפש ל-8.75 מיליון. מספר כלי הרכב היה אז 171 על כל אלף תושבים, ואחרי 30 שנה קפץ לכמעט 400 רכבים לאלף תושבים. התוצר הלאומי היה אז 35 מיליארד דולר, וב-2017 כבר זינק ל-358 מיליארד, עלייה של 923%. התוצר לנפש היה שמונת אלפי דולרים, ו-30 שנה אחרי טיפס ל-41 אלף דולר, עלייה של 413%.
רזרבות מטבע החוץ מעידות על יציבות פיננסית. ב-1987 היו בבנק ישראל 4 מיליארד דולר. בשנה שעברה נרשמו במרתפי הבנק (טוב, לא בדיוק שם) 112 מיליארד, עלייה של 2,700%! חוסן המשק נובע גם מגמישות גבוהה: המשק הישראלי מבוסס על אלפי חברות המתמחות ברובן בתחומים ייעודיים (נישה); הפיזור מאפשר למשק להתמודד טוב יותר עם שינויים.
הלאה. מאז תחילת המאה ה-21 צמח המשק הישראלי בשיעור מצטבר של 65%, מקום 2 ב-
OECD, וכמעט כפול מהממוצע מכלל 34 המדינות החברות בו. היחס בין החוב הלאומי לתוצר הלאומי המשיך להתכווץ. ב-1987 היה החוב הממשלתי 155% מהתוצר הלאומי, ו-30 שנה אחרי אנחנו עומדים על 59%! כן, ישראל היא אחת משתי מדינות מפותחות בלבד, שבהן יחס החוב-תוצר מתכווץ (השנייה היא נורבגיה). האינפלציה השנתית עמדה ב-1987 על 16%, ואילו בשנה שעברה רשמה פחות משליש האחוז!
ב־1987 הוצאנו 17% מהתוצר הלאומי על ביטחון; 30 שנה אחרי ירדנו ל-4.5%. הסיוע האמריקני אז השתווה ל-7% מהתוצר, ובשנה שעברה כבר הגיע לאחוז אחד בלבד! (ירידה של 86%). היצוא הכולל שלנו הסתכם אז ב-10 מיליארד דולר, ובשנה שעברה נרשמו כבר 102 מיליארד; עלייה של 920% אחוזים. כל הכבוד!
שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל יציב, וגבוה בהרבה מזה של ה-OECD. שיעור האבטלה הוא הנמוך ביותר זה 40 שנה ונמוך אף מזה של ה-OECD. תעסוקת הנשים גדלה ב-30 השנים האחרונות מ-36% ל-58%.
ארבעת העשירונים הנמוכים נכנסו באופן מובהק לשוק העבודה. בין 2000 ל-2016 גדל מספר המפרנסים והמפרנסות בעשירון התחתון ב-58%, בעשירון השני (מעליו) ב-73%, בעשירון השלישי ב-45% ובעשירון הרביעי גדל אחוז המפרנסים ב-35%. במדד ג'יני לאי-שוויון בישראל נרשמה ירידה מובהקת.