צה"ל, בניצוחו של שר הביטחון ליברמן, הצליח עד כה להדוף שלושה גלי הסתערות בשיטת הלחימה החדשה שהאויב פיתח ברצועה - הצעדת המונים בלתי חמושים במטרה להבקיע את הגבול בכובד משקלם בלבד. ההצלחה הזאת הושגה הודות להערכה נכונה את רצינות האיום הזה ולהחלטה, שלא להתרשם מהעמדת הפנים "האזרחית", "הלא-חמושה", של ארגון הטרור שארגן וניצח על הפעולה. כלומר, החלטה להפעיל כוח צבאי ההולם מעשה איבה לוחמני ולא הפגנה אזרחית שלווה.
תשומת הלב הופנתה בסוף השבוע להפצצת מתקני הנשק הכימי של אסד והשלכותיה, אולם האירועים בדרום אינם מרפים מאתנו ולקראת יום העצמאות שלנו (והנכבה שלהם) אמורים להחריף ולהגיע לשיא. נוכח זאת, ראוי להביט קצת יותר מקרוב בלוחמה החדשה הזאת.
התקשורת העוינת עוברת בשתיקה (מעניין, למה) על המטרה המוצהרת של הסתערות ההמונים, שאיננה - "הכיבוש". לא לשכם מנסים להצעיד את ההמונים, כי אם ליפו, לחיפה, לבאר שבע. "מחנה השלום", שהעסקת צה"ל בחברון מדירה שינה מעיניו, כאן הוא יכול להירגע, כי הוא השיג את שלו: אלפי החיילים המבלים את החגים ב'עוטף עזה' - על תל אביב הם מגינים, על המדינה היהודית בכל גבולות שהם. הלא כך הגדירו
איסמעיל הנייה וחבר מרעיו את יעדי המצעדים: בחזרה אל הערים והכפרים שננטשו ב'נכבה', כלומר - "תיקון" למפלת '48, לא לתבוסת '67. ובמלים אחרות: חיילינו, כשהם הודפים הסתערות על גבול הרצועה, על הקו הירוק הם נלחמים וזו הרי פסגת חלומותיו של השמאל!
כנגדו אומר הימין, וחבל שאינו אומר מספיק, שהגירוש הנפשע של 8,800
מתנחלים, הריסת 22 כפרים והוצאת הצבא מן הרצועה, זו המדיניות שהביאה עלינו את השתלטות ארגון הטרור חמאס, את מתקפת הטילים על כל הדרום, את המנהרות ושלוש מלחמות, ועכשיו גם צעדה מאיימת של המוני ערבים, ותחת דגלי תש"ח דווקא, בכוונה גלויה להחריב את מדינת ישראל.
השמאל ידע לנקר באכזריות את עיניו של בגין על כל חייל שנהרג במלחמת שלום הגליל, ואומרים שקיצרו בזה את ימיו. הימין, לעומת זאת, נמנע בשתיקה מנומסת מלהזכיר לקיבוצים עוטפי הרצועה, איך הריעו ומחאו כפיים למראה האוטובוסים ובתוכם אחיותיהם ואחיהם המגורשים דומעים ואבלים, וכל זה בשם "השלום". ואיפה הוא היום, השלום הזה? יש היום מדינות נאורות שיודעות לבקש סליחה מעמים או ממיעוטים שכלפיהם חטאו בעבר. אצלנו, מכל השמחים לאיד הגירוש, שהעובדות טפחו על פניהם בעוצמה כזאת, איש לא ביקש סליחה!
כדי להעריך את רצינות הלוחמה באמצעות מצעדי המונים יש ללמוד את תולדותיה. הפורעים מזכירים את סיסמתו של ערפאת בדבר מיליון השהידים שיצעדו על ירושלים, וערפאת חיקה כנראה את הפטנט של מלך מרוקו, חסן השני, שבעזרתו השתלט על סהרה הספרדית. בפרשה הזאת, שנקראת "סהרה המערבית" היום, נפגוש הרבה פנים מוכרות.
ספרי קוראן ודגלי איסלאם 'סהרה הספרדית' הייתה מושבה ספרדית ששטחה 266,000 קמ'ר, פי 10 מישראל, ומספר תושביה 600,000 נפש. בשנת 1973 הוקמה שם "חזית פוליסריו" שדרשה להשתחרר מספרד, אך על הטריטוריה הזאת לטשו עיניים גם שכניה - מרוקו ומאורטניה. מעתה ואילך - הכל דיז'ה ווי, ובאופן כללי ניתן לומר, שהניצחונות באו"ם ובדעת הקהל העולמית היו לפוליסריו, אבל בשטח, במציאות, מרוקו גרפה את כל הקופה.
מה עשתה? עוד בזמן שלטון ספרד החדירה לשטח "מתנחלים" מאזרחיה, שמספרם הגיע לסדר גודל של 200,000, ואלה דחקו החוצה מן הבירה אל-עיון 200,000 מן התושבים המקומיים שנאלצו לעבור למחנות פליטים. פיסית, השתלטה מרוקו על המושבה באמצעות "המצעד הירוק" ('אל מסירה אל כודרה'): 350,000 (ויש אומרים 500,000) מרוקאים "הוצעדו" אל המושבה - באניות, במטוסים, ברכבות, ברגל, בלווית 20,000 חיילים מרוקנים. "הנשק" שבידיהם היו ספרי קוראן ודגלי איסלאם ירוקים. ראו זאת החיילים הספרדים שומרי הגבול, נשאו את רגליהם וברחו. מועצת הביטחון קראה למרוקו לסגת, אך ללא הועיל.
ממשלת ספרד ויתרה על השטח, ומעתה העימות היה בין מרוקו לבין "חזית פוליסריו", שב-1976 הכריזה על עצמאות "רפובליקת סהרה המערבית הדמוקרטית". 80 מדינות (היום - 27) הכירו בה והאו"ם הכיר בה כנציגת תושבי השטח. פוליסריו פתחה במלחמת גרילה נגד השלטון המרוקני, אבל ב-1979 סיפחה מרוקו את השטח פורמלית לריבונותה, סיפוח שלא זכה להכרה בעולם. עצרת האו"ם החליטה 7 פעמים שלתושבים מגיעה הגדרה עצמית, בית הדין הבינלאומי בהאג פסק נגד הסיפוח, ומרוקו בשלה. מועצת הביטחון הקימה 'כוח משימה' לפקח על משאל עם שיכריע בגורל השטח, אולם מרוקו דרשה לשתף במשאל גם את אזרחיה "המתנחלים", וגם בדרכים אחרות הכשילה את המשאל. את העובדה המוגמרת חתמה בהקמת חומת גבול שאורכה 2,700(!) ק'מ, מוגנת על-ידי מוקשים ו-120,000 חיילים.
גם כל יתר אביזרי המחזה מוכרים לנו: מרוקו מתעקשת על ריבונות ומוכנה להעניק אוטונומיה; באלג'יריה השכנה, שהיא הצד שכנגד, יושבת "ממשלה גולה" של רפובליקת סהרה המערבית הדמוקרטית; "יומן רייטס ווטש" ושאר ארגוני זכויות האדם מגנים את מרוקו ובראשם - אל ג'זירה, שמרוקו חוסמת את שידוריה.
הקורא יעשה את ההשוואה למתחולל בארצנו בעצמו ובוודאי ישים לב, שהסהרה איננה 'נחלת אבותיה' של מרוקו וגם לא ארץ מפלט לבני עמה מרדיפות. ובכל זאת, על הסהרה אין 'תהליך שלום', אף אחד בעולם אינו מפגין, על מרוקו אין לחצים בינלאומיים ונשיא ארה"ב אינו מחפש שם את "דיל המאה". כדי להעמיד את העולם על רגליו צריך יהודים, ואת אלה למזלם של המרוקאים אין להם שם.
כרגע מעניין אותנו לקח מרוקו הספרדית, עליה השלום, וההמצאה המבריקה של "מצעד המונים אזרחי" שהביאה עליה את הקץ במהלך שח-מט אחד, מוחץ ומפתיע.