לסופר דויד גרוסמן
שלום, שותפות עמוקה בכאב, ולקראת ברכת חג שמח,
אני מבקש בראש ובראשונה להיות שותף בכאב האישי הגדול שלך ושל משפחתך, ולהיות חלק מהמבקשים לרכך את כאב הצלקת הגדולה החתומה בגופכם; אני שמח לחיות במדינה בה בית המשפט העליון הגן על זכותך לעשות ביום הזיכרון את מה שאתה חושב לנכון; אני מבקש להביע את הערכתי הגדולה לעצם העובדה שאתה עושה את מה שאתה מאמין בו, ומקיים בעצמך "לא תגורו מפני איש"; גם בקשתך ל
כבוד על הדרך שבחרת בה - מוצאת אוזן קשבת מאוד. כיבוד - אך לא הסכמה, ואף כאב גדול על הדרך שבחרת בה.
מתוך כך דווקא אבטא את ביקורתי הגדולה, על עצם קיום המעמד של אתמול, ועל חלק מתוכן דבריך. אעשה זאת ברגישות גדולה, ואם היה אפשר להמתין עם הדברים למבט קצת רחוק יותר מהאירועים - היה טוב יותר. אולם בשל העובדה שהם יהיו לא רלוונטיים בעוד כמה שעות, ובשל העובדה שמדינת ישראל בחרה, ובצדק, להעניק לך את פרס ישראל מחר - אין לי אלא לכתוב היום, כדי שהדברים גם יהיו חלק מזה.
ביחס לאירוע עצמו: אי-אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו בזמן אחד. קצה אחד הוא הממד האישי הנורא של השכול. המבקש לאחוז בו ימצא את עצמו שותף לכל הכואבים וכל המתייסרים על השכול שנפער בהם, בין אם בתאונות דרכים, תאונות עבודה, רצח במשפחה או כל דבר אחר. כל משפחה שנהרג בה מישהו, יהיה ההקשר אשר יהיה, כואבת כאב אישי גדול. שותפות זו חשובה מאוד, אולם היא אכן מותירה את הכאב במישור הפרטי, ובמעגלים הסובבים את האישי. בכאב זה אכן שותפים גם אלה שניצבים מצדו השני של הגבול. כנראה שגם להם כואב.
הקצה השני הוא יום הזיכרון לחללי צה"ל, שבו משתתפת האומה כולה, ושהכאב האישי הוא חלק מתנועה כללית, בה עומדים כולם בצפירה, ובה שותפים כולם, גם אלה שמלאך המוות לא פקד את ביתם. המבקשים שיום הזיכרון שלהם יהיה יומו של עם ישראל כולו ומדינת ישראל כולה - עושים מעשה של סתירה פנימית כאשר הם חוברים אל "הצד השני", כמהלך של שותפות בכאב. יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא גם, לא רק, יום ציבורי וכללי. נהגת כאן כ"נטורי קרתא" שכופרים בחובה להיות חלק מהכרעה ציבורית כללית על אופיו של יום.
ניתן היה לפתור את האחיזה הכפולה הזו בטיעון כי אפשר להיות "גם וגם", אולם בשעה שמהלך אחד של שותפות בכאב דורך ודורס (גם אם אתה סובר שבטעות) את הרוב המוחלט שהכריע כי יום זה הוא יום הזיכרון של חללי צה"ל - אתה עושה מעשה שאינו ראוי. לא זו בלבד, אלא שאתה מציג עמדת אחרים כהתמסרות לשנאה, לזעם, לרצון לנקום. זה מעשה לא הגון כיוון שרוב מוחלט של אלה שהתנגדו לדבריך לא עשו זאת מההתמסרות הפגומה הזו. הם עשו זאת מכאב. גדול. כשלך. והם לא מוצאים מקום כלשהו לשתף בכאב הכפול - האישי והלאומי - את אלה שהם חלק מגורמי הכאב הזה..
גם תוכנם של דבריך, ובעיקר הבקשה ש"לא להתייאש ולא לחדול - כדי שפעם, בעתיד, תדעך המלחמה, ואולי תיפסק לגמרי, ונתחיל לחיות, לחיות חיים מלאים, ולא רק לשרוד ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון", ראויה מאוד. צריך להשיב את השאיפה לתום המלחמות ליום הזיכרון, בד-בבד עם הדברים על העמידה הנחושה ועל הנכונות שלנו להיאבק על עצמאותנו. אכן, צריך להימנע מגאווה חלולה, וצריך לחדש את הברית המתמדת שלנו עם חזון הפסקת שפיכות דמים, ו"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".
אבל אתה הפכת את דבריך לנאום כיכרות פוליטי. זהו היום שבו הכרעת לדבר על פגמיה של מדינת ישראל לדעתך, כחלק מיום זיכרון כללי לכלל חיילי צה"ל. אמנם, אין חוק נגד זה. זה לגיטימי. אבל לדבר על כך ביום הכואב הזה - זה לא חלק מיום זיכרון לאומי. להפך, זה מהלך של פילוג וקרע, שאתה כואב כשהוא מופנה אליך, אבל אינך רואה את דבשת עצמך. לא היית מקבל נאום כזה כאשר הוא מביע את העמדות הפוליטיות המנוגדות בשום טקס זיכרון ושותפות לאומית רחבה.
לא זו בלבד, אלא שאתה דיברת על מדינת ישראל המקפחת ומפלה, ללא התייחסות ליום הזיכרון בו אנו מציינים את כל אלה שנהרגו ונרצחו בגלל אטימות האויבים המבקשים להשמיד אותנו, ובנוכחות משווה ומקבילה של השותפים מהצד השני של הגבול - הדבר מזמן הפך מיום זיכרון וכאב, למהלך מנוגד לו באופן מוחלט. חשוב גם לראות את בני האדם הפרטיים, ואז להבחין בין שותפים לרצח באופן מעשי ובין אלה שנפגעו בצורה זו או אחרת. אולם כאשר מדובר ביום הזה בו עומדת מדינת ישראל כמדינה מול אויביה המבקשים את נפשה - זו הייתה טעות חמורה, ללא כל התייחסות למאבק הלאומי.
חבל שהחלטת לעשות זאת ביום הזיכרון. אני מקווה כי תבחן את המהלך הזה מחדש, ותמצא הן את הדרך לבטא את עולמך הפוליטי והערכי, הן את הכאב האישי והשותפות עם כל הנפגעים שאינם חלק ממעגל הטרור והפשע מכל הצדדים, והן ביום זיכרון כלל ישראלי שהציבור עיצב את אופיו באופן לאומי מאחד, כדי שנוכל כולנו להיות שותפים עמוקים בכאבם של כל מרכיבי החברה הישראלית המיוחדת, בלי להכניס את הדיון הפוליטי לתוכו.
שיהיה לך חג שמח. של ממש.