אינני יודע דרך טובה לכתוב באותיות עבריות Utilitarianism. גם התרגום "תועלתנות" אינו קולע אל המטרה. ייתכן כי כל המאמינים ב"מבחן התוצאה", כלומר הסוברים כי מעשה אינו טוב או אינו רע כשלעצמו. אם יש תו תועלת הוא מבורך, וטוב. אם הוא מסכל תועלת, גורם מפך נפש, הוא רע. אפילו מעשה שנדון במנותק מתוצאותיו, כגון שוד בנק, והוא רע בעליל, ומקובל בעליל כרע, יכול להיחשב כטוב, אם הוא מביא תועלת ללוחמי חופש המזינים בכספי השוד את המאבק לשחרור ארצם. החובה, או הצו המוסרי "לא תגנוב" אינה יחידאית. כשם שלא "תשקרו ולא תכחשו" אינו אבסולוטי, וכבר פסקו כי מותר לשקר משום דרכי שלום, כי גדול השלום, כך 'לא תגוב' לא חייב לכבול בכל מקרה, כגון לא במקרה של לוחם החופש, כי גדולה החרות.
מאז ימי האדם כיצור המציית לחוקים, מאז היותו ער לעובדה כי הוא בריה חברתית, ואלא אם כן חברין מגבילים עצמן בצווי מוסר - הוא נרמס, על ידם ואם הוא, מרצונו החופשי אינו מקבל על עצמו מערכות חוקים אפילו אין עליו מחוקק - הוא ייפלט מתוך החברה, דשים הפילוסופים ומורי ההוראה בשאלה אם מה שמיטבי עם הציבור הוא מוסרי, או אם המוסר מיטב עם הציבור. אם המבחן הוא במעשה, או המבחן הוא בתוצאה. בפולמוס הנצחי הזה קשה להם לבעלי העמדה המודדת את המעשה, לשכנע את בעלי העמדה המודדים את המעשה על-פי התועלת שהוא מביא. הנהנים, נוטים להיות Utilitarians תועלתנים, פרגמטיים, וקשה עד מאוד ליריביהם לתפיסת עולם להתכחש לעובדה כי התועלתנות של המעשיים מביאה גם עליהם, הטהרנים, ברכה. כללים כגון "דעלך סני - לחברך לא תעביד" ( הלל) או "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי" (קנט), הם יפים, אומרים להם, ונעימים כמו מותרות, לא יותר, ושכל הטוענים כי כללים אלה מיטיבים בסופו של דבר וגם בראשית כל דבר עם הציבור יותר מאשר התועלתנות לשמה, הם במקרה הטוב תמימים. לעתים מתאפשקים מאמור להם שהם צבועים.
בולעים חיים
השאלות הקשות כגון מה עושים אם התועלת היורדת כברכה על קצת מן הזוכים אבל מרעה עם אחרים, או התועלת של מי קובעת את מבחן התוצאה אם התוצאה הנוחה לפלוני היא למכשלה לאלמוני, ממאנות להישאל. האם אפשר להגן על מעשה כמוסרי רק מפני שהוא מיטב עם המשפחה, השבט, העדה, אבל פוגע במשפחה אחרת, בשבט שמנגד, בעדה שממול? הרי העולם כולו הוא משפחות משפחות, שבטים שבטים, עדות, והטובה או הרעה - אם אינם נמדדים על-פי סרגל אחד - נופלים קורבן לפני הכוחנות ומפני הטובה של אחדים הם בולעים חיים את האחרים, ולהפך. ויש שאלות קשות ממין שבקוטב אחר. בעולם כמות שהוא, מה גורלו של מי שאינו חוצב מן המציאות את הברכה היפה לו, את הביטחון שבלעדיו לא יתקיים. על מי יסמוך אם לא על עצמו או על חבר תומכים הקרובים לו שאינם מחכים ליריביהם שיחלקו עמהם ברכה כי אלה חורשים עליהם קללה? עד כמה? עד מחיקת הלל וקנט מן הספרים בהם קוראים את המותר ואת האסור? מה הגבול? מתי בירה קיימת אף על-פי שלא נזהרה בטובת הכלל אלא בטובתה שלה בלבד, ועד מתי היא נהרסת מפני שאין לה תקומה אם אינה בוחנת את המעשה אלא את התוצאה המזדמנת והזמנית בלבד.
מאז יום חנוכת השגרירות האמריקנית בירושלים אין המחשבות האלה מניחות לי. לא מפני החנוכה עצמה. מפני הנוכחות במהבילה לדידי של האוונגליזם האמריקני בלב מהותה של החנוכה. הייתי כמבוהל. שגרירות נחנכת כמעשה בעל משמעות מדינית, כצעד המעיד על ראייה אסטרטגית על אזור מוכה קרעים הנראים כבלתי ניתנים לאיחוי, כהחלטה נועזת של נשיא שהוא גם המפקד העליון של כוחות ארצו, להטיל מלא משקלו המדיני בזירה בה מעצמה כאמריקה יכולה וצריכה להביא לידי רגיעה, השלמה, פיוס. לפתע דומה היה כי המעמד אינו אסטרטגי. הוא דתי. לפתוח את עצרת הפתיחה החגיגית בדרשת מטיף כ-Robert Jeffress ולנעול אותה בדרשת מטיף כ-John Hagee זה בלתי מתקבל על הדעת גם אם הפתיחה היא אמריקנית. אמריקה מכירה בירושלים כבירת ישראל ויוצרת עצרת המכירה בעובדה כי שגרירות אמריקנית בירושלים היא התגשמות החלום האוונגליסטים האמריקני, בדרך אל ישועת העולם על-פי התורה התיאולוגית של העידנים, בעידן אפוקליפטי בו תבשר ההתנצרות המלאה של העם היהודי כולו את שובו של בן האלוהים.
מאמצים מרהיבים
"הליהוק" הזה של העצרת הוא ליהוק המביע הכרה תודה עמוקה לנשיא שהכיר בעובדה כי האוונגליזם האמריקני זקוק לשגרירות אמריקנית בירושלים כעדות לדרך הנכונה בה הוא צועד בהיסטוריה של האנושות, בדרך להצלת כל שאינו מקבל את אדנותו של ישוע ודינו גיהינום, מן העונש האולטימטיבי הזה. היה לי קשה לשאת את הדיסוננס הזה. האהבה הגדולה לישראל ולעם ישראל ששני המטיפים מרעיפים באומר ובמעשה עלינו אינה אהבה לשמה של ישראל ולשמו של עם ישראל אלא לשמו של התגשמות חזון שבסופו לא יישאר לא איש יהודי בעולם ומציון תצא תורת ישוע הנוצרי על כל איי הים ועל כל יבשות תבל. מה שינה של אהבה מעין זו? סופה מתקיימת? סופה בטלה?
אילו לא רבו בישראל Utilitarians תועלתנים, פרגמטיים, לא הייתה שגרירות ארצות הברית מייעצת לנשיא טראמפ לתת חסותו הנשיאותית למעמד שהפך למביך כל כך. אילו הציע זאת טראמפ משיקולים של פוליטיקת בחירות פנימית, הייתה השגרירות מנסה לפחות לדרוש ממנו איפוק. אבל לא. האוונגליסטים נמדדים בישראל על-פי אמת המידה של מבחן התוצאה. יהודים רבים מדי בוחנים את מאמציהם המרהיבים להביא את הבשורה לאנושות לא על-פי המקום האינסטרומנטלי שיש ליהודים על-פי האוונגליסטים האלה בהבאת הגאולה, אלא על-פי התועלת שהם מפיקים מן הדבקות האוונגלית הזאת בהבאת הקץ לסיפור היהודי בדברי ימי האנושות. כיוון שהם מועילים, בשעה זו, בינתיים, לישראל בממון, בתמיכה פוליטית, בהבטחה כי ישראל תהייה בנה החביב היחיד של הנשיאות האמריקנית, בהתיישבות, במלגות, בסיוע למוסדות חינוך, בעזרה הומניטרית, אז ברוכים הבאים. המעשה שלהם הוא מבורך מפני שהתוצאה מכשירה את המגמה המקוממת. שום דבר אינו בלתי מוסרי אל מול המוסריות האולטימטיבית של תמיכה בקיומה של ישראל. ויש ראיות לדבר. מי אינו נהנה? מי אינו מקבל? בעולם של איבה גלויה או סמויה למפעל הציוני מה מוסרי יותר מאשר נוצרים ציונים? מה מוסרי יותר מאשר שבועה לנקות את ירושלים מן האיסלאם?
עיר הנצח
הנשיא טראמפ רשאי לחנוך את השגרירות שלו בכל מקום על-פי המחויבויות הלאומיות או האישיות שלו. אמריקה בחרה בו. לא כל האמריקנים. האוונגליסטים כן. הוא רשאי להביע רגשי תודה על בחירתם. הוא יעמוד לבחירה מחדש. הוא רשאי לחזר עליהם כבר עכשיו. אבל אני רשאי לחוש רגש של ניכור שקשה לשאתו. הוא משתמש בי. הוא צריך אותי כדי לומר לאוונגליסטים שלו כי הוא הביא אותי. כי הוא הציע לי את השורה התחתונה, את השגרירות בעיר בירת עמי, ובתמורה הוא מכבד את Robert Jeffress לפתוח ואת John Hagee לנעול בהללויה נסערת על תחילת הקץ, על ראשית התגשמות החזון של הגאולה הל הנצרות הביבלית.
במבחן התוצאה לא זכו אלא האוונגליסטים. לא יהדות ארצות הברית. היא לא פתחה ולא נעלה. ירושלים היא עיר הנצח שלה. היא שמחה בליבה שמעצמה כארצות הברית הכירה בכך. אבל במבחן התוצאה היא לא הייתה שם. כי כוהני הדת שמרבית יהודי ארצות הברית שוקלים אותם על-פי מה שהם - היו שם. על-פי מבחן התוצאה, גם אני כישראלי לא הייתי שם. אי-אפשר לי. פגשתי בימי חיי כנסיות ומאמינים נוצרים. חוויתי אותם. גם קתולים גם פרוטסטנטים. גם שונאי ישראל ששנאו את היהודי שבי. גם חסידי אומות עולם שהגנו בסיכון נפשם על האדם שבי. גם מומרים. מרשיעים. או מתחסדים. יכולתי להתרחק ויכולתי להתקרב. טיפחתי זהירות וטיפחתי ידידות. אבל לא אהבה. לא אהבה שיש בה משהו פרוורטי. כך חשתי כל ימיי. בין אדם לרעהו אין נאה יותר מאשר ואהבת לרעך. אבל בין אדם לבין מי שרואה בי אהוב מפני שאני עתיד להתנצר ולהביא לו ישועה, לא. גם אם אין שום סכנה שמה שהוא חולם נוגע לי אישית בזמן הזה.
נוגע גם נוגע. במאוד מאוד.
לא כתבתי את אשר היה עם לבי מיד אחרי חנוכת השגרירות. אי-אפשר היה, כך דימיתי כי דבר שאין לו סיכוי להישמע, יישמע.
עכשיו, אחרי ששקעו קצת הימים אחרי הטקס, אי-אפשר לי שלא לומר אשר עם לבי הכבד. מתחת לכל שורה תחתונה, יש עוד שורה תחתונה. לא נראית. מכוסה. אבל היא כבר שם. מבחן התוצאה? מי יודע מה התוצאה...!!