א. רגל גסה
יותר מתשעה קבין של חוצפה נטל לידיו
האיחוד האירופי, שבוחש ברגל גסה בענייניה הפנימיים של ישראל, ובעיקר, מסית את ערביי ישראל ואת ערביי יהודה ושומרון נגד ריבונות המדינה, ומממן את מריים ואת חתרנותם.
לו היינו חצופים לממן ארגונים בדלניים, באירופה, למשל, הבאסקים והקטאלונים בספרד, היו שגרירי ישראל נקראים לנזיפה, ואולי נשלחים בדחיפות להתייעצויות בירושלים. איני מבין מדוע הממשלה מתירה לאיחוד האירופי להתפרע בהתמדה. זה המשך לעמדה הביקורתית מאוד של האיחוד על ישראל, שיש מי שיגידו שהנה גרסה פוסט-מודרנית של אנטישמיות.
האיחוד האירופי עומד בכמעט בכל עניין נגדנו ובעד אויבינו.
גולדה מאיר סמכה על כך, שסוציאליסטים שולטים באירופה המערבית ובישראל. ערב מלחמת יום הכיפורים, באינטרנצײַונל הסוציאליסטי 1973, נוכחה מאיר, כי טעתה מרה: הסוציאליסטים חברו לאויבי ישראל, ואחר כך מנעו ממטוסי הרכבת האווירית האמריקנית לנחות לתדלוק בארצותיהם. רק פורטוגל, שהייתה בשליטת הרודן הפשיסטי סלזאר, הרשתה למטוסים האמריקניים לנחות באיים הקנריים.
מאז, כמעט בלי חריג, עוינת אירופה המערבית לישראל כמעט בכל עניין, ועמדתה הביקורתית בעניין העברת השגרירויות לירושלים אופיינית. גם תמיכת האיחוד האירופי בחרם על ישראל (BDS) אינה מפתיעה, אלא תואמת את עמדותיו העוינות למדינה.
האיחוד האירופי משקיע הון עתק בבנייה בלתי חוקית של מבני ציבור ביהודה, בשומרון ובעזה, וכל אימת שהבניינים הללו נהרסים הוא מוחה מרה. האיחוד מממן את אונרא, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים, ובאמצעותה את חמאס. האיחוד תומך באירן, שכידוע מאיימת להשמידנו, ומתנגד לעמדה האמריקנית, שמבקרת את הסכם החרפה, שיזמו אובמה וקרי, כדי לחזק את אירן. עמדותיו הפייסנות של האיחוד ידועות, ומוּנעות על-ידי תאוות בצע ועל-ידי אנטישמיות צרופות. אך העיקר הוא תמיכת האיחוד בארגונים, כמו מוסאוא, שפועלים לבטל את אופיה היהודי של המדינה.
אני מנסה לדמיין מה היה קורה לו מחתה ישראל על מעצר מתפרעים בהפגנה באמסטרדם, או ברומא. לדעתי, לו זה קרה, השגריר הישראלי היה ננזף קשות, לכל הפחות. לעומת זאת, כשנציגות האיחוד מחתה על מעצר יקירה, ג'עפר פראח מארגון מוסאוא, השמיעה ישראל קול ענות חלושה - כמו בכל העימותים עם האיחוד.
ב. המפציץ האבוד נמצא
באחד-עשר במארס 1943 אבד מפציץ אמריקני בי-24 ליבֶּרייטור בשעת הקרב על גיניאה החדשה בדרום האוקיינוס השקט. המפציץ, שנודע בכינוי "השמיים יכולים לחכות", נפגע באש נ"מ יפנית, התרסק לים, ואבדו עקבותיו.
בשבוע שעבר הודיעו חוקרים במיזם ריקאוֶר, שהצליחו לגלות באוקטובר את שרידי המפציץ במעמקי הים. את המיזם מריצים מאז 2012 הקולג' לאדמה, לאוקיינוסים ולסביבה באוניברסיטת דלאוור, מכון סקריפס לאוקיאנוגרפיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו והמיזם הפרטי בֶּנטפּרוֹפּ, ודיווחו על כך לפנטגון. למיזם הזה קדם מיזם של משפחת קלי, שטום, בנה, נהרג בהתרסקות המפציץ.
מיזם ריקאוָר איתר עד כה כשלושים מטוסים אבודים אמריקניים, ובהם 113 נעדרים באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט. בחלק מהאיתורים זוהו שברים ידועים של מטוסים שאבדו.
בסתיו האחרון התרכז המיזם במפרץ האנזה בחופי פפואה-גיניאה החדשה, שכעת היא מדינה עצמאית. החוקרים הפעילו רובוטים תת-מימיים, שסרקו את קרקעית האוקיינוס באמצעות סונאר. ביום האחד-עשר לחיפושים, נמצאו שברי המטוס במרחק כק"מ וחצי בעומק הים, והורידו אליו מתקן, שצילם את המטוס הטבוע בווידאו, וזיהה את המפציץ האבוד בעומק כ-70 מטר. טרם נמסר האם זוהו שרידים של עשרת אנשי הצוות.
מיזם ריקאוָר עומד לצאת כעת לחפש מטוסים אבודים באירופה, אחרי שבחודש יולי יחפש מטוסים אבודים במימי האיים האלאוטים. פיקוד הנעדרים האמריקני מחפש עדיין כ-70 אלף נעדרים ממלחמת העולם השנייה.
ג. מתייבשים
אחרי חמש שנים רצופות של בצורת, ניצבת המדינה בפני אסון טבע - היא מתייבשת. אין הסבר למתרחש, ובעיקר, לכך, שהצפון קיבל בשניות הבצורת הרבה פחות משקעים מאשר בשנים הקודמות.
תפילת הגשם עשויה לעזור, אך אנחנו צריכים להתעשת. כלומר, להבין, שאנחנו בספר המדבר, שבו רווחת בצורת. בארצות מדבריות ובאזורים צחיחים כמו באילת הפתרון הוא התפלה. מתברר, שבמדינה אין די מתקני התפלה, ובעיקר הם חסרים בצפון, שהפך מרבה הצער לשחון.
הבצורת הרצופה והממושכת רוקנה את מאגרי מי התהום, ויש חשש, שנחלים יתייבשו. בינתיים, מתרוקנת הכינרת, ונציבות המים קוראת לנו, בצדק, לחסוך. אך החיסכון הזה שולי לחלוטין. צריכים לשנס מתניים, ולהקים במהירות מתקני התפלה בצפון, ולתגבר את מתקני ההתפלה במרכז ובדרום, לפני שנהיה בסכנת התייבשות כללית.
וָלא - ניזקק לרחמי שמיים, והם מותנים, כנאמר בפרשת בחוקותיי: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיו: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ ... וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".(ויקרא ל"ג, ג'-ו'). ובהמשך מפורט מה יקרה אם ימרה העם את המצוות - "... וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם: וְלֹא-תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת-יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. .." (ויקרא ל"ג, י"ט-כ').
ד. החמצה
זאב אלקין, השר להגנת הסביבה, החמיץ הזדמנות גדולה להיטיב עם הסביבה הישראלית באמצעות הטלת פיקדון על בקבוקי משקה גדולים. כנראה, נכנע אלקין ללחצן של חברות הגדולות לייצור משקאות, שאינן מעוניינות בפיקדון הזה.
אכן הפיקדון על בקבוקי משקה מייקר את יוקר המחיה, וזו בעיה מסוימת למשפחות מעוטות-יכולת, אך חשיבותו גדולה, כיוון שהוא ממריץ את הציבור למחזר בקבוקים. זיהום סביבתנו עובר כל גבול, והגיעה העת לעשות בעניין הזה. כשהייתי ילד, הושת פיקדון על כל מכלי הזכוכית (מעט מאוד השתמשו במכלי פלסטיק אז), למרות שהמצב הכלכלי במדינה היה רע בהרבה לעומת מצבנו כעת.
קשה להתעלם מהלחץ הכבד של יצרני המשקאות, שמעוניינים, שלא יושת פיקדון על הבקבוקים, והמשרד להגנת הסביבה מתקשה לעמוד בלחצם.
ה. הקפדה
הופתעתי לדעת, שרשתות המרכולים קונות ירקות ופירות בעזה, ומערבות אותם עם ירקות ופירות תוצרת הארץ ומיובאים. כך, הלקוח התמים אינו יודע מה מקור הסחורה שרכש. בארצות-הברית מודבקת פתקית מקור על כל ירק ועל כל פרי; וזה חשוב. כי למרות שלכאורה הירקות והפירות נראים זהים, ההקפדה על שיטות גידול (כולל השקיה והדברת מזיקים) אחרת לחלוטין בארץ מאשר בעזה. החקלאים בעזה אינם נמנעים מהשקיה בשופכין - דבר אסור לחלוטין בארץ. יתר על כן, העזתים משתמשים בחומרי הדברה, שאינם מורשים בארץ, וקוטפים ירקות ופירות מרוססים לפני שהם ראויים לקטיף.