המערב - ואנחנו בתוכו - מחיל אמות מידה פוליטיות ותובנות מערביות על המזרח התיכון, למרות שהאזור פה עתיק יותר מהמערב, ותפיסות היסוד השלטוניות, הפוליטיות, התרבותיות והדתיות שלו אחרות לגמרי. המערב מדבר בשפת הלוגוס, שפה רציונלית שמרדדת את שכבות העומק של החיים פה, שמתעלמת מהמיתוסים הקדומים של האזור, שסבורה שהדת פה היא עניין שאפשר להתמודד איתו באופן דומה לזה שהמערב התמודד איתה באירופה (עכשיו גם אירופה הבתר־נוצרית לא ממש יודעת להתמודד עם הדת המזרח־תיכונית שמשתלטת על רחובותיה).
חפשו במרשתת את "אמנת חמאס" ותבינו את העיוורון של חלקים בתוכנו כלפי התשתית הרעיונית העמוקה של אויבינו, כלפי עצם קיומנו לא כישראלים אלא כיהודים. הסעיף השמיני באמנה מציג את סיסמת ההתנגדות של חמאס, שהיא סיסמתם המקורית של "האחים המוסלמים" מאז 1928: "אללה הוא תכליתה (של התנועה), הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש (ג'יהאד) הוא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".
מכאן נובעים כל סעיפי האמנה. למשל, בסעיף 12, המשא-ומתן בין מדינות או עמים - שהוא שורש החשיבה המערבית הקונבנציונלית - נכפף להנחה ש"מנקודת מבטה של תנועת ההתנגדות האיסלאמית, הלאומיות הפרטיקולרית (של כל עם ועם) היא חלק מהאמונה הדתית".
אתם שומעים? לא מדינה חילונית שהדת היא בחירה אישית של האזרח, ואפילו לא "דת ומדינה" - אלא הדת היא מגדיר הזהות העיקרי, ובתוכו אפשר למצוא דקויות לאומיות או אתניות שוליות ביחס לזהות הדתית. במונחים פסיכו-היסטוריים, מדובר בהכפפת הלוגוס (הרציונליזם) אל המיתוס. אלו קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו עם המערב, אלא אם כן יעבור העולם הערבי מהפכה תרבותית ומדעית, כפי שהמערב חווה באלף השנים האחרונות. אבל אנחנו עסוקים ב"כיבוש".