משחקי מילים ומושגי יסוד

ניסיון עבר מלמד שעוצמה, שליטה וביטחון, מאפשרים לגורמי אכיפה איפוק ובחירה קפדנית יותר של שיטות הפעולה וניהול מצבי משבר. אם הציבור לא יבין את זכויותיו וחובותיו כלפי המשטרה, זו לא תדע את גבולות המותר והאסור לה מולו ומי שצריך לספק אמצעים וגיבוי, לא יעשה את מלאכתו - כל התיאוריות לא תעזורנה. זו בעיה מערכתית שזקוקה להתייחסות ולפתרון מערכתיים. המילה משטר אכן נכללת בתוך המילה משטרה, אולם אין בכך כדי להוכיח סדר היירארכי או יחסי גומלין בין שני מושגים אלה. בעוד משטר הוא שם עצם ניטרלי, שמשמעותו "דפוס שלטוני" שמתממש באמצעות חוקים וכלי אכיפה, משטרה היא מנגנון מבצע, שתפקידו לאכוף את החוק ולאבטח את הסדר הציבורי. משטרה ממלאת את תפקידה באמצעות הפעלת תהליכים האוכפים את החוקים שבתוקף, שמירת הסדר הציבורי ומניעת אלימות, בריונות ופשיעה. הגדרות אלה מנותקות מהתייחסות ערכית לסוג המשטר ואופיו, ומדעות קדומות לגבי מה "נכון" או "טוב" ומה "אינו נכון" או "רע". חלק חשוב בקיומו של משטר תקין, הוא הגדרה ברורה, מוסמכת ומחייבת לכל גורם מבצע, של מרחב הסמכויות המוקנה לו וכיצד עליו לממש בפועל סמכויות אלה. משטרה אינה יוצאת מכלל זה. היא אינה קובעת את מרחב פעולתה וסמכויותיה, אך מבצעת את המוטל עליה על-פי החוק והחלטות הגופים המוסמכים המורים לה כיצד לפעול. בדמוקרטיה מתקיימות ההגדרות הנ"ל, כל עוד פרשנים שאינם מוסמכים לכך, אינם מעוותים או מסלפים אותם. מה שעושה חקלאי¹ במאמרו, הוא מתן פרשנות לא מוסמכת לחוק ולהוראות הממשלה - הגוף הממונה על המשטרה - באשר למהות המשטרה ותיחום תפקידיה. בכך הוא דוחף ליצירת בלבול ועיוותים בהגדרות היסוד של היחסים בין המחוקק והחוק לבין מי שמופקדים על אכיפתו. בעיני זהו ניסיון פסול מיסודו; הוא פסול בכל סוגי המשטרים ובדמוקרטיה לא כל שכן. באופן בו מגדיר חקלאי את תפקידי המשטרה, מסלף הוא את מהות הדמוקרטיה. הוא אינו מבחין או שמא מתעלם ביודעין, מההבדל בין זכות המוקנית ליחיד, לקבוצה, לארגון מוגדר או לזרוע שלטונית מתוקף חוק, לבין החלטה שרירותית של הגורם עצמו על מהות תפקידו ומרחב סמכויותיו. ההבדל העקרוני בין זכות היחיד לזכויות ההתאגדויות הוא שזכות היחיד היא כל מה שלא אסור עליו מטעם החוק או הרשויות המוסמכות, בעוד זכות ההתאגדות היא כל מה שהותר לה בחוק. החוק הוא הוראה המחייבת כל אזרח או תושב לנהוג בדרך המסוימת הקבועה בו. החלטה קבוצתית שרירותית שאינה ברת-תוקף של חוק, מבטאת במקרה הטוב הסכמה קבוצתית מלאה. במקרה הפחות טוב זו הסכמה של רוב חברי הקבוצה ובמקרה הרע, מדובר בניסיון שרירותי לכפות עמדה או דפוס-התנהגות של קבוצת מיעוט על הכלל, ללא הסכמתו המפורשת או בניגוד גמור לה. למען הבהירות וההדגשה, אחזור על הגדרת הדמוקרטיה כפי שאני רואה אותה ומשתמש בה: דמוקרטיה היא שלטון העם, באמצעות העם, למען העם. העם הוא מקור הסמכות השלטונית² וגם תכלית הדמוקרטיה, שאותה הוא מממש בפועל בכוחות עצמו. אינני מקבל את ההנחה שבדמוקרטיה ייתכן מצב, בו מיעוט מבוטל בעם, הרואה עצמו חלק מקבוצת-ייחוד "נעלה", "מוכשרת", "משכילה, "מוסרית" או "צודקת" מאחרים, יגדיר עבור כלל הציבור מה "מותר" ומה "אסור" לעשות, או ינסה לאלץ את הכלל לקבל עמדה כפויה של קבוצת הייחוד. זו הוויה בלתי מציאותית ובלתי אפשרית מסיבות רבות ושונות, בראש וראשונה משום שהיא מקעקעת את מהות הדמוקרטיה; לפיכך, אין לה זכות קיום. רק הריבון או בא-כוחו מחוקק חוקים ורק מי שהורשה על-פי חוק לפעול, מוסמך לפעול במסגרתו. יכולתו של העם להחליף את שליטיו באופן מלא ומוחלט, יכולת המותנית בכך ששום קבוצת מיעוט אינה רשאית להגביל את סמכויות ההחלטה של הריבון, הופכת את השלטון לדמוקרטיה ואת העם כולו לשותף בה. כל מנגנון אחר, מחולל משטר אוטוקרטי מסוג כזה או אחר. אינני מתכוון ללכת בדרכו של חקלאי³ ולערוך כאן ניתוח סלקטיבי של חלק מהמקרים שהיוו בזמן האחרון נושא לדיון ציבורי סוער. מקרים אלה הציבו סימני שאלה קשים על דרך התנהלותן של קבוצות אזרחים שהבנתן את מושג הדמוקרטיה מוטלת בספק, או בלתי-קבילה בעליל. הוא הדין גם לגבי תפקודם של חלק מגורמי האכיפה. מקרים אלה יש לבדוק עובדתית ולגזור מממצאי הבדיקה את דרכי הטיפול. אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי מחמיר עם שני הצדדים - העבריינים שעוולו והאוכפים שהתעמרו. מקרים פרטניים עשויים להאיר, להבהיר או להמחיש סוגיות עקרוניות או מהותיות. מאידך-גיסא, לעיתים אין הם אלא כשל מקומי וזמני. הפיכתם ל"חזות הכל" היא עוול לעניין ושגיאה חמורה בדרך הטיפול בו; במקרים חריגים, זה עשוי להיות אפילו ניסיון הטעיה מכוון. בפרשת ההפגנות בחיפה⁴ שני היבטים מרכזיים, שכיחים למדי, ושניהם טעונים בדיקה לעומק: א. ההזדהות של קבוצת ערבים בעלי אזרחות ישראלית עם אויבי המדינה - חמאס והג'יהאד האיסלאמי. ב. התנהלות שוטרים במהלך מעצר מפגינים בהפגנות אלה, שקוימו ללא היתר, כלומר: באופן לא חוקי. הסוגיה הראשונה, עקרונית ובעלת השלכות רוחב עמוקות. ראשית, היא מעמידה סימן שאלה חמור על יחסי יהודים וערבים בישראל. אופי ההפגנה, הרכב המשתתפים, סגנון הדברים שנאמרו בה, ההשתלחות הבלתי מרוסנת בשוטרים של מפגינים בלתי חוקיים - מעידים כולם על זהות אינטרסים של המפגינים, עם הפרובוקטורים של חמאס, יותר מאשר עם המדינה שהם אזרחיה. ככל שתמונת ניגוד העניינים חריפה וברורה יותר, מתחדדת גם שאלת הנאמנות הכפולה. אין ספק שהולך ונשחק במהירות אמון הציבור היהודי בטענות הערביות בעניין זה. ההפגנה נועדה לפגוע במדינה, להשמיץ ולהשחיר את דימויה ולסייע לאויב במאבקו המזויין בה. ייחוס היקף הנפגעים לישראל, הוא טיעון צבוע שלא לומר שיקרי. כל המעורבים הוזהרו מראש לגבי התוצאות ובחרו להתעלם מהאזהרות. ארגון ההפגנה בחיפה נועד להקנות לה ממדים נרחבים, ולחולל פרובוקציה שתגרור למעגל אלימות נוסף אנשים רבים ככל האפשר. ההתבטאויות החצופות של ח"כים ערביים כלפי השוטרים והתעלמותם מהעובדה שמדובר בהפגנה בלתי-מורשית, הם נדבך נוסף בניסיון לזרות רעל, ארס וכאוס בין האזרחים. לאור ניסיון חוזר זה, יש לשקול ביטול חסינותם של חברי כנסת אם ישתתפו בעתיד באירועים בלתי חוקיים כהפגנות ללא רישיון. ח"כים, שהם עצמם מחוקקים בישראל, חייבים לתת דוגמה אישית להתנהלות תקינה במסגרת החוק. כאשר הם אינם עושים זאת, הם ראויים לענישה מחמירה. מהכרת עמדותיהם הקבועות של המנהיגים הפוליטיים של ערביי ישראל, ברור לי שלא אובדן החיים בעזה היה כאן עיקר המניע להופעתם והתנהגותם, אלא האובססיה להתריס כלפי מדינת היהודים, במיוחד על-רקע ההצלחות הבינלאומיות האחרונות של ישראל. אינני יודע כיצד מתארים לעצמם מנהיגים אלה את עתיד היחסים הדו צדדיים בין יהודים לערבים במדינה. אינני משוכנע שהם מיחסים את המשקל הראוי לאפשרות, שגם ליהודים עשויה יום אחד להיגמר הסבלנות; איש אינו יודע לקבוע בוודאות מתי יקרה הדבר. אינני מבין את הגיונם של ערביי ישראל, שרובם אינם מגלים עמדות קיצוניות כמנהיגיהם, אבל סובלים מגישתם הקיצונית - מדוע ממשיכים הם לתמוך בפרובוקטורים הללו ולבחור בהם לנציגיהם בכנסת? מדוע להמשיך ולהעניק להם כוח רב יותר להרע למי ששלחם לשם? להשלמת עניין זה אומר שלפי תחושת הבטן שלי, מיצו ערביי ישראל או עומדים על סף מיצוי הטיעון השקרי, הגורס שהתנהגותם בעת אירועים צבאיים, אירועי טרור ופרובוקציות של אירגוני טרור, הם תולדה של רגישות לגורל אחיהם. רוב אזרחי ישראל היהודים אינם קונים יותר טיעון זה. המבחן על-פיו הם שופטים כיום את האזרחים הערבים של ישראל, מבחן שילך ויעצים, הוא מבחן הנאמנות האזרחית למדינה. יום אחד, כאשר ייכשלו במבחן זה כישלון חמור, ייתם תור השותפות בין העמים. שני הצדדים צריכים לקוות שיתפכחו קודם לכן גם ללא הסדר פורמלי. כישלון במבחן הנאמנות יתפתח ללא ספק ל"נכבה" שניה. בסוגיה השנייה, קיימים סימנים שהמשטרה מתקשה לאכוף את חוקי מדינת ישראל על קבוצות מסוימות באוכלוסייה. ראינו זאת בהפגנות בחיפה, בירושלים, בפזורה הבדואית בנגב, באלימות במגזר הערבי, באיסוף הנשקים במגזר זה, בהשתוללות בדרכים, בטרור החקלאי ובתג מחיר לסוגיו. היקף התופעות מתרחב וחומרתן מתגברת. אין להמשיך ולקבל זאת. "הדג מסריח מהראש". כלומר, הכשל מתחיל מפיקוד המשטרה ומבקרה לא מספקת של המשרד לביטחון הפנים על פעולותיה. אנו רואים זאת בהעדר השתלטות מרסנת על אלימות הורים בבתי-ספר, על התפרעויות חולים ובני משפחותיהם בבתי-חולים ומרפאות, באלימות עבריינית וחיסולי חשבונות ברחובות הערים ועוד. לביורוקרטיה ולזלזול בזכויות האזרחים, תרומה לא מבוטלת לאלימות המילולית ולתוקפנות בשיח הציבורי ובהתנהלות ההדדית בין אזרחים מזה ובינם לבין גורמי שלטון ואכיפת החוק מזה. לשירות הציבורי כולו ולמשטרה כגורם אכיפה מרכזי בכלל זה, תודעת שירות ציבורי לקויה! ניסיון עבר מלמד שעוצמה, שליטה וביטחון, מאפשרים לגורמי אכיפה איפוק ובחירה קפדנית יותר של שיטות הפעולה וניהול מצבי משבר. אני מודע לכך שאכיפה משטרתית איננה נתונה כולה בידי המשטרה. חלקה בידי הפרקליטות ובתי-המשפט וחלקה בידי מערכות החינוך וההסברה ובטיב השירות הציבורי. הסיבות למצב הקיים בוודאי חשובות, אולם התוצאות - המקום בו אנו עומדים דה-פקטו - חשוב עוד יותר. אין לי ספק שאלימות המשטרה נובעת מהוראות לא מספיקות, מאימון לקוי, מעומס עבודה גדול מדי, מתהליכי הפקת לקחים לקויים וחסרים ומסיוע ודרבון בלתי-מספיקים שמקבלת המשטרה מגורמי אכיפה אחרים, אך בראש וראשונה מהממשלה. הואיל וגורם האכיפה מספר אחת בחיי היום-יום היא המשטרה, מתחייב "שמשרד הפרויקטים הלאומי" לטיפול במצב ולייזום ויישום פתרונות, הוא המשרד לביטחון הפנים הלחצים בהם נתונה המשטרה, מרחיקים אותה מציבור האזרחים ולהפך. חיים הרמוניים בצוותא, הם גורמי חינוך והקטנת חיכוך מהמעלה הראשונה. המשטרה אינה "אויבת" הציבור והציבור אינו "הבעיה" של המשטרה. הציבור, שלוותו וביטחונו הם ייעוד המשטרה והמשטרה היא שותפתו של הציבור ביצירת פרופיל חיים חיובי ונוח יותר. התלונות על אלימות שוטרים נגד אזרחים ואלימות אזרחים נגד שוטרים, הן "אזעקה" המעידה על ליקוי מאורות בהרמוניה החיונית בין שני גורמים אלו. יצירת הרמוניה היא תולדת השילוב בין אמצעים וחינוך למודעות וניהול. לציבור אין מח"ש משלו. משום כך צריכים המשטרה ומערכות העזר לאכיפה המשטרתית, לספק את החסר הן בתחומי החינוך וההסברה והן במדיניות אכיפה מחמירה ואפקטיבית, לפחות באופן זמני. זו בעיה מערכתית שזקוקה להתייחסות מערכתית ולפתרון מערכתי. קיום ושימור ביטחון הפנים, הוא אחד התפקידים הקריטיים של ממשלה במדינה הנתונה במשך תקופות ארוכות מאוד תחת איומים חיצוניים ובכללם איומי טרור. גם כשאיומים אלה אינם קיומיים, האפקט המצטבר והכותש שלהם קיים ומשפיע על האווירה, על איכות החיים ועל תחושת הנוחות ושלוות הנפש של הציבור. יהיו בוודאי מי שיטענו "התרגלנו" או "נסתגל"; בעיני זו אמירת סרק, או בריחה מהמציאות. על הממשלה או הקבינט לקיים דיון מקיף ורציני בתפקוד המשטרה בהקשר למציאות ביטחון הפנים בישראל. חוץ ופנים הם שתי שלוחות של אותה איכות חיים שחייבת המדינה לאזרחיה; היא ואנחנו איננו יכולים לברוח מאחריות.