ארצות הברית דנה בכובד ראש באפשרות משפטית מפלנטה שאיננה ארץ. האם אכן, שואלים, יכול הנשיא לחון את עצמו? גם אם יימצא אשם בגיוס תמיכה רוסית למועמדותו, או בפיטורים בלתי חוקיים של ראש חוקריו, או בכל עיוות דין אחר, עדיין תישאר בידו הסמכות הבלבדית לחון כל אזרח בארצות הברית שנדון והורשע, כולל את עצמו. אחר הכל הוא איננו פחות אזרח מכל אמריקני אחר. כך נטען על-ידי פרקליטים בכירים בצוות ההגנה שלו. כך הוא עצמו כותב בציוץ. הוא לא יעשה כן, הוא מוסיף, כי לא חטא ולא יואשם, ואם לא יואשם אין כל צורך שייחון עצמו. עדיין בוודאי לא. אבל עקרונית, הוא קובע בציוץ, "יש לי זכות משפטית אבסולוטית לחון את עצמי. משפטנים אמריקנים מובילים מאשרים זאת".
השאלה הנראית כהיפותזה מופרכת, על גבול הקומי, נדונה ברצינות תהומית. לכאורה, כל היגיון משפטי קובע נחרצות כי אין נדון יכול להיות השופט של עצמו. לא בטוח. אומנם שופטים אמרו זאת כבר לניקסון שהרהר באפשרות, אך הוא מסר את ההקלטות, והלכה למעשה לא נדון, ושאלת האוטו-חנינה הנשיאותית לא עלתה.
אבל זה לא משנה. טראמפ מגדיר מחדש את מוסד הנשיאות. הוא קרוב בעיניו יותר למונרכיה אבסולוטית מאשר לדמוקרטיה קונסטיטוציונית. החלטותיו אינן עוברות תהליכי עיון, ודיון, וייעוץ, ובחינת אופציות, ושיקולי דעת מקצועיים או משפטיים. רצונו קודם לשיקולו. הוא משוכנע כי החוקה האמריקנית אינה עומדת בדרכו. ואם כן, "ימים יגידו", כפי שהוא מרבה לחלץ מעצמו כאשר הוא נשאל לעמדתו בעתיד.
למעשה, נראה כאילו הוא רואה את הנשיאות בעיניים של סוריאליסט. הוא משוכנע כי יש לו כוח לא רק לכופף ידי יריבים "עסקיים" אלא לכופף את המציאות עצמה. הוא לא נסוג מפני הדיסוננס. אחרי הכל, במציאות, המערכת המשפטית האמריקנית פועלת. בענייני חוץ, היא איננה מעורבת. אבל בכל הנוגע לענייניה הפנימיים של ארצות הברית היא הווה ודנה ושופטת ומטילה על ארצות הברית את אימת החוק והחוקה. הציוץ האחרון של טראמפ, שבא בהשראת יועצים משפטיים בקרבתו, אומר כי הוא מתכונן להיות כאותו טובע דמיוני המש עצמו מן המים כשהוא אוחז בציציות ראשו שלו. הסיפור המינכהאוזני הזה מצית את דמיונו של הנשיא. הוא הולך עליו. בינתיים כסיפור. אבל מאחורי הסיפור עומדת ההשתעשעות באפשרות כי גם בענייני פנים יש מקום לדון בהגבלת כוחה של המערכת השופטת והאוכפת.
ההשפעה של אלה על הדמוקרטיות בעולם החופשי היא ויראלית. מה שנראה כקוריוז, מיתרגם כאיתות לעומדים בראש המשטרים הדמוקרטיים לנהוג בדמוקרטיה כבמשהו גמיש הבוחן, לאט-לאט אבל בנחישות, את מערכת היחסים בין הממשל לבין המשפט והחוק. מן המשפט, גם הלאומי, נודף איזה ריח של ליברליזם גלובאלי, של תרבות היפה למועדון אקסקלוסיבי של אזרחי העולם הנאורים המרשים לעצמם בשם השבועה כי הם מגיני החלכאים והנדכאים לשכוח אותם כבני אדם בשר ודם ולהיזכר בהם רק כשהם שואלים סעד מן המערכת הרחומה. הפופוליזם פרה ורבה על התמונה התודעתית הזאת כדשא על דשן. בטראמפ הגדול, שאינו נכנס מרצון לשום קופסה שלטונית, כוח של הקרנה על המתהווה בדמוקרטיות הבוחנות אלטרנטיבת דמוקרטיות לדמוקרטיה עצמה ומתקרבות למשהו ששום דמוקרטיה לא יכולה להשלים עמו.
אחרי 'אמריקה פירסט' מתרבות עוד ועוד 'מדינות פירסט' בעולם. בכמה מהן תיתכן אגנדה של בחינה אם המוסמך לחון יכול לחון את עצמו...?