אילו הייתי תושבת עָטוּף עזה, הייתי זוכרת בערגה את העיקרון שמומש − "להעביר את המלחמה לשטח האויב". למה בערגה? כי כיום, נעלם העיקרון אפילו בדיבור. כי במילון הצה"לי אין אויב, לכן הרמטכ"ל עסוק בהגדרות ובכיבוי שריפות בשטחינו. והוא שואל משפטנים אם מותר לו להגדיר את כל משגרי העפיפונים כמי שמסכנים חיים. חידוש: חמאס, ארגון שבמקרה זה לא ברור אם הינו מסכן חיים אם לאו, ולפיכך לפחות ארגון פשע, עלול לסכן חיים. אם כך, הוא ארגון העוסק בפלילים, אז למה באמת שהמשטרה לא תטפל בהם?
אילו הייתי תושבת עָטוּף עזה, ונתונה תחת אש יחד עם בני משפחתי במשך 3 חודשים, הייתי מקצרת את זמן המשחק באש, גם בלי שריקת הסיום של הרמטכ"ל ומשפטניו. מלכתחילה. לא אחרי 3 חודשים. מדוע? כי הייתי שוקלת את כניעת בעלי "הצבא הכי חזק במזרח התיכון" לעומת הכניעה הקטנה, הפרטית, שלי, כניעה שנובעת מצורך אמיתי, כניעה שאמנם לא נרוויח ממנה עוד המצאה חדשנית של רפאל, כמו המצאת אנ"ע בכוח (אמצעים נגד עפיפונים), אבל תתן לי ביטחון מלא גם בלי רפאל. כניעה שאינה דומה לכניעת אלה שאינם בקו האש - מטכ"ל וממשלה שמקבלת בשמחה את הצעותיו לא "להסלים", כי אז אבוי, תהיה מלחמה. בינתיים משחקים בעפיפונים "שאינם מסכנים חיים".
מה הייתי עושה אילו הייתי תושבת עָטוּף עזה? הייתי עוזבת את הבית, וכדי שלא אצטרך לשכב בחוץ, שם תתפוס אותי הפגזה/התקפת הטילים/בלון נפץ, ו"להגן" על ראשי בידיי, ולא לדעת איפה עכשיו הילדים, הייתי עולה לירושלים עם קצת רכושי - מיטות וכלי מטבח, ונופשת בביטחון מול משרדי הממשלה, לפחות עד הגעת היס"מ.
ואילו כל התושבים היו מתעדכנים, שאנחנו כבר אחרי הקמת המדינה וצה"ל כבר הוקם, ובכל זאת שוב "בוערת הגורן בתל-יוסף", והם היו מצטרפים אליי, היו השלטונות מפסיקים להתכבד בכבודם כביכול, כגיבורים. כי למה שיישארו שם בעָטוּף עזה? ממילא לא הם מכבים את האש. אני לא הייתי רוצה שישבחו אותי על הגבורה שיש בלהיות אזרחית בשטח אש. לדעתי זאת טיפשות, לא גבורה.
בעצם, עדיף ללון על מדרכות ת"א. אומנם מרחק פיזי קצר מהאזור המוכה, אבל מרחק מנטאלי עצום. לינת תושבי עָטוּף עזה על ידם, אולי תקרב מעט את המרחק. אולי יבינו שהמדינה כמדינה ריבונית, נמצאת תחת אש, לא רק העטוף המסוגר מרצונו בתוך גדר פרוצה.
שקלתי אם לא ייחשבו לי הדברים הללו כהסתה למרד. לפי קביעת בתי המשפט שהחוק הוא נר לרגליהם, רק אם יש סיכוי ממשי שההסתה תגרום לכך שמישהו יקח את הדברים ברצינות ויבצע, זאת תיחשב הסתה מסוכנת. מכיוון שאין סיכוי שדבריי יגרמו לתושבים לפעול, הריני חופשיה לאומרם.